פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חרטת גולדסטון: האמת נמצאת בין הקצוות

      בראשית ימי דו"ח גולדסטון, העולם משך את הביקורת על ישראל לכיוון קיצוני מדי של פשעי מלחמה, אך התגובה הישראלית הנוכחית מושכת גם היא לקיצון אחר – של טוהר מוחלט. ירון אזרחי חושב שעדיין ראוי לשמור על יד זהירה יותר על ההדק

      כמו רבים אחרים, גם אני הרגשתי תחושת הקלה בקוראי את מילות החרטה של השופט ריצ'רד גולדסטון, שדן מחדש בשאלת פשעי המלחמה שביצעה לכאורה ישראל במבצע עופרת יצוקה. בין אם מדובר בפשע מלחמה ובין אם לא, כתב גולדסטון, התוצאה זהה; ואולם, הוא הדגיש, אין ראיות לכך שלישראל היתה כוונה לבצע את ההרג הזה.

      כמו רבים אחרים, גם אני מודע לכך שדו"ח גולדסטון הפך לנשק תעמלותי בידיהם של מועמר קדאפי, רג'פ טייפ ארדואן ונציגים אחרים של האנטישמיות המודרנית. ואולם, למרות הנזק הגדול שנגרם לישראל, אין להתעלם מהעובדה שדו"ח גולדסטון, והלחץ הבינלאומי שבעקבותיו, האיצו בצה"ל להרחיב ולהעמיק את חקירותיו בהתנהלותם של מספר לוחמים ב"עופרת יצוקה".

      למרות הנאיביות המזיקה שגולדסטןן הודה בה במאמרו, הוא גם מבקר קשות את החמאס ועושה דבר חשוב: הוא אינו מוציא ארגוני טרור מן האחריות לכיבוד החוק הבינלאומי ולהימנעות מוחלטת מפגיעה מכוונת באזרחים. בהופעותיו האחרונות בתקשורת הוא מדגיש גם את העובדה שהחמאס לא חקר את עצמו, אך גם את המציאות בה הירי של החמאס על היישובים האזרחיים היה ללא שום הסתייגות או הבחנה בין אזרחים ללוחמים – פשע מלחמה. נכון להיום, ישראל אינה מואשמת על ידי גולדסטון בפשעי מלחמה, אך החמאס דווקא כן.

      ריסונים, בלמים ויד זהירה יותר על ההדק

      בראשית ימי דו"ח גולדסטון, העולם משך את הביקורת על ישראל לכיוון קיצוני מדי של פשעי מלחמה. עם זאת, התגובה הישראלית הנוכחית – הכוללת גם את הדוברים הרשמיים בדמותם של ראש הממשלה ושר הביטחון – מושכת גם היא לקיצון אחר – של טוהר מוחלט. האמת נמצאת במקום אחר; מעדויות של חיילים שנלחמו ב"עופרת יצוקה" עלה זעזוע ממקרים של יד קלה מדי על ההדק, וצפייה בתוקפנות החיילים כלפי פעילי השמאל שהפגינו בבית אומר בסוף השבוע, לא מקשה לדמיין אלימות שכזו המופעלת גם על אזרחים בעזה. אם אנחנו רואים השתוללות, אגרסיביות ושנאה בפנים של חיילים שדורסים ורומסים פעילי שמאל, קצת קשה להאמין שמול תושבי עזה הם נוהגים לשמור על שיא האיפוק.

      זו תהיה טעות ממדרגה ראשונה לעבור משלילה של דו"ח גולדסטון (שאני תומך בה) לתפיסה מוחלטת של צבא טהור ומוסרי; טעות פדגוגית, טעות חינוכית וטעות פיקודית כלפי הצורך לטפח בכל הזדמנות את ריסון החיילים, שמסיבות כאלה ואחרות מאבדים כל ריסון כאשר הם מחזיקים נשק בידיהם. כמובן, מלחמה אינה מפעל של צדיקים – היא אף פעם לא היתה כזו בשום מקום. מלחמה זה הרג ופגיעה באנשים, מתוך התגוננות או תוקפנות, אך לעתים קרובות ההתגוננות הופכת לתוקפנות.

      הרג האזרחים בעזה, כך אני מאמין, נבע בעיקר מרשלנות - אולי האויב הגדול ביותר של טוהר הנשק. והקוד האתי של צה"ל - רוח צה"ל - הוא דבר חשוב וחיוני אך החיבור בין הקוד הזה ובין התנהלותם של חיילים בשדה הקרב, רופס בדרך כלל, ובמיוחד באזורים עירוניים. שמעתי מחיילים שהתודעה שלהם בשדה הקרב מלאת חרדות ופחד; במצב כזה הריסון האפקטיבי ביותר הוא החינוך הערכי שהחייל קיבל בבית. יש להניח שהתנהלותו של חייל שגדל ללא טיפוח של ריסון ויחס עמוק לערך חיי אדם בתנאים הקשים של שדה הקרב תהיה שונה משל חייל שגדל תוך הפנמה עמוקה של המחיר האנושי והנפשי של הרג שהוא מעבר לדרישות המינימליות של המצב המלחמתי. אין כאן כדי לומר שחיילים אינם צריכים לירות בשדה הקרב – הם פשוט צריכים יד זהירה יותר על ההדק.


      * ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדעי המדינה האוניברסיטה העברית בירושלים