פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בין לוב לישראל

      ספק רב אם הנאום שהנשיא אובמה נשא בשבוע שעבר, ובו שירטט את קווי המתאר של האסטרטגיה האמריקאית בלוב, ראוי להגדרה "דוקטרינה". שכן, בניגוד לאופיין הברור, המובנה והחד-משמעי של דוקטרינות נשיאותיות קודמות (דוקטרינת טרומן, אייזנהאואר, ניקסון ובוש הבן, למשל) מדובר במסכת רופפת ועמוסת סייגים של כיווני וקווי פעולה. ואולם חרף האילוצים, עולים מן הדברים שני מסרים מרכזיים, שיש להם רלוונטיות וזיקה גם למכלולים אחרים. העיקרון הראשון הוא עקרון הצמצום. הנשיא, שהתחייב בפני הקונגרס להישען על "עוצמה רכה" ולפעול להתנתקות מהירה ככל האפשר משדות הקרב של עירק ואפגניסטן, יתמוך במעורבות אמריקאית יבשתית רק במקרים שבהם יש איום מוחשי וישיר על ביטחונה הלאומי של ארה"ב.

      במקרים אחרים, וזהו העיקרון השני במשנתו של הבית הלבן, תהיה פעילותם הצבאית (ימית או אווירית) של הכוחות האמריקאים חלק בלתי נפרד מכוח רב-צדדי (כמו נאט"ו), ותעוגן בתוך הקשר דיפלומטי או אסטרטגי רחב. חלפו ימיה של ההתערבות הצבאית הישירה והחד-צדדית שאפיינה את עידן המלחמה הקרה ואת עידן הנשיא בוש הבן. את מקומה החליף אובמה בקואליציות רחבות, והדבר מתבטא בהקשר הלובי, כשהפעילות המבצעית (המצטמצמת) של המערך האמריקאי מתנהלת כעת בפיקודן של בריטניה וצרפת ובחסות נאט"ו ובברכתה (המסויגת) של הליגה הערבית.

      באשר ליעדי הפעילות, אובמה לא הותיר שוליים של עמימות כשהגדיר את המכלול ההומניטרי ואת ההפרות הבוטות והמאסיביות של זכויות האדם מצידו של קדאפי (שהיו עלולות, בהיעדר התערבות חיצונית, להסלים, לדבריו, עד לכדי רצח עם) כמרכז מארג הגורמים שמצדיקים פעולה משותפת.

      וכך, נוסף על צילו המעיק של הנשיא בוש הבן (צל ההתערבות היבשתית החד-צדדית), שממנו מבקש אובמה להתרחק, הוא שואף לנתק את עצמו מצילה הקודר של מורשת אחרת - עמידה מנגד גם מול רצח העם שהתחולל ברואנדה בתקופת כהונתו של קלינטון כנשיא. הגם שהנשיא הנוכחי כלל בתוך גבולות ההתערבות, ששורשיה הומניטריים, רק מצבי קיצון של מעשי טבח המוניים מצד שלטון מדכא, הוא סטה מדפוס התנהלותו הפסיבי של קלינטון לנוכח ההרג ההמוני ברואנדה (בדומה לתגובתו בבוסניה, שגם שם החל את פעילותו במסגרת נאט"ו באיחור רב).

      התוצאה הישירה ממערכת זו (המורכבת מן הצורך בגיבוי בינלאומי רחב ומקיומה של עילה הומניטרית כבדת משקל להתערבות) היא שעד כה עברה וושינגטון לסדר היום על הפרות שיטתיות של זכויות האדם בבחריין, בסוריה ובתימן, והסתפקה בהמלצה לשליטיהן לנהוג באיפוק ולקדם בהן תהליכי רפורמה. אין ספק שתגובה מינורית זו שיקפה נאמנה, לפחות בהקשר של בחריין ותימן, את העובדה שמדובר בנכסים אסטרטגיים חשובים עבור הממשל. ואולם מעבר לאמת מידה כפולה זו, שלפיה הדאגה לזכויות האדם תלויה בהיקף ההפרות של זכויות אלה ובמידת התמיכה הבינלאומית בהתערבות, מקופל בנאום אובמה מסר העלול להגיע עד למחוזותינו. מדובר בדגש על מחויבותו להתנהל - הן במרחב המדיני והן במישור האסטרטגי - במסגרות רב-צדדיות משותפות, המעניקות מעטפת של הסכמה ולגיטימציה לכל מהלך.

      הנגזרת מכך עלולה להתבטא כבר בספטמבר הקרוב בכל הנוגע למדינה הפלסטינית: הבית הלבן יירתע מנקיטת צעד לעומתי לנוכח הכרזה על כינונה של מדינה פלסטינית שתיהנה מתמיכה בינלאומית רחבה. ייתכן, אמנם, שאובמה יעדיף לשבת על הגדר ולאפשר לגורמים אחרים (כמו הליגה הערבית) להוביל יוזמה זו בדרכה למועצת הביטחון, אך קשה להניח שיטיל עליה וטו. התנגדותו העקרונית לכל צעד, שחותם של חד-צדדיות מבית היוצר של קודמו בוש טבוע בו, עלולה להתנקז גם לסביבתנו בעתיד הקרוב. הדבר מחייב חשיבה והיערכות מבעוד מועד.