מעצבי מדיניות ההסברה של מדינת ישראל התלבטו לפני כשבועיים אם לחסוך מהציבור את תמונות התקריב של גופות בני משפחת פוגל, שנטבחו בשנתם באיתמר, או למנף את התמונות הקשות הללו לצרכים הסברתיים. הוויכוח הזה, כך דומה, לא הוכרע עד היום, אבל התלבטות קשה קצת פחות הוכרעה.
ההסברה הישראלית מוציאה עכשיו לאור חומרים שלאורך השנים היו עניינם הכמעט בלעדי של "משוגעים לדבר" בלבד: גופים כ"מבט לתקשורת פלשתינית", ואנשי מקצוע בזרועות ממלכתיות שונות, מלקטים ומתעדים כבר שנים התבטאויות של בכירי הרשות הפלשתינית, ספרי לימוד, דרשות, פרסומי אינטרנט ומסמכי יסוד ופרסומים שונים. חומרים אלה מנסים ללמד, בדרך כלל, עד כמה רחוקים הפלשתינים והנהגתם מהשלום, ועד כמה נפוצה ומושרשת בקרבם ההסתה לאלימות, הטרור, השנאה והדמוניזציה כלפי מדינת ישראל.
עכשיו נרתמים למלאכה המשרד לעניינים אסטרטגיים, המשנה לראש הממשלה משה יעלון, המנכ"ל שלו יוסי קופרוסר, והמשנה למנכ"ל קובי מיכאל. יחד עם צוות מקצועי שבו שותפים גופי המעקב השונים, הם ייצרו את "מדד ההסתה", המכיל ארבעה ממדים: הסתה מפורשת לאלימות וטרור, עידוד אווירת אלימות וטרור, הסתה לשנאה ודמוניזציה ואי?הכשרת הלבבות לשלום. בכל מימד 10 פרמטרים שונים, ובכל אחד מהם משקלם שונה. המדד החדש יפורסם מדי רבעון. בקרוב יושק גם אתר אינטרנט.
החומרים יוצגו שם בצורה מסודרת. הציון הטוב ביותר שהפלשתינים יוכלו להשיג יעמוד על פלוס 100, והגרוע ביותר על מינוס 100. בשלושת הרבעונים האחרונים המדד יציב: בין מינוס 30 למינוס 50.
הדוגמאות האחרונות שבהן העבודה נעשתה בזריזות רבה (את החומרים סיפקה נאן ז'אק זילברדיק, חוקרת בכירה ב"מבט לתקשורת פלשתינית") נוגעות לשני האירועים הקשים: טבח בני משפחת פוגל באיתמר והפיגוע ליד בנייני האומה בירושלים. שעות מעטות לאחר הפיגוע בירושלים מיהר ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד לגנות בחריפות את הפיצוץ שבו נהרגה התיירת הבריטית מרי?ג'יין גרדנר ועשרות אחרים נפצעו, אלא ששעות אחדות לפני הפיגוע הזה, כך מתברר, דיבר אותו פיאד בהערצה על עמידתן של "האסירות הלוחמות" הנאנקות בבתי הכלא הישראלים.
פיאד הזכיר בין היתר את אירנה סראחנה, שהובילה יחד עם בעלה את המחבל שביצע את הפיגוע בראשון לציון בשנת 2002, ואת קאהרה אל?סעדה, שהובילה את המחבל המתאבד שביצע את הפיגוע ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים בשנת 2002. בשני הפיגועים הללו נהרגו חמישה אנשים ונפצעו עשרות רבות.
גם הנשיא הפלשתיני, אבו מאזן, נשמע לכאורה אמין כשהבהיר חד?משמעית (בראיון לערוץ 2) שהוא מתנגד להנצחת המחבלת דלאל מוגרבי באמצעות קריאת כיכר על שמה (מוגרבי היא המחבלת שהשתתפה ברצח 37 ישראלים ובהם 12 ילדים בטבח נוסעי האוטובוס בכביש החוף בשנת 1978). אלא שלעמו, עבאס דיבר אחרת ודווקא הסביר מדוע אין להתנצל על קריאת הכיכר על שמה של מוגרבי. הוא אף הביע תמיכה בהנצחות דומות. אותו אבו מאזן גם הגדיר את רצח בני משפחת פוגל באיתמר כ"בזוי, לא מוסרי ולא אנושי", אבל הטלוויזיה שלו (הטלוויזיה הפלשתינית) שידרה ימים לא רבים לפני הטבח באיתמר קליפ לכבודה של החזית הדמוקרטית ובו דברי הלל ושבח לשאהידים של החזית, ובהם חבש חנאני, שבמאי 2002 רצח באיתמר שלושה תלמידים. אבו מאזן עצמו שלח מסר ברור של תמיכה בטרור, כשהעניק 2,000 דולר למשפחה של מחבל שנהרג בזמן שניסה לתקוף חיילי צה"ל. רק לפני שבועיים הודיע העיתון הרשמי של הרשות הפלשתינית, "אל?חיאת אל?ג'דידה", על פתיחת טורניר כדורגל על שם וופאא' אדריס, שהיתה המחבלת המתאבדת הפלשתינית הראשונה.
גם בכירי הרשות לשעבר אינם שוקטים על השמרים. אבו עלא, לשעבר ראש הממשלה הפלשתינית, הבהיר לאחרונה בכמה הזדמנויות שהמאבק המזוין הוא פונקציה של כדאיות, וכי הפסקתו היא אילוץ שהתקבל בנסיבות הנוכחיות.
זרועה הארוכה של הרשות הפלשתינית המעודדת בעקיפין אלימות וטרור מגיעה אף רחוק יותר, וחודרת לתחומי התרבות והמוסיקה. בשנה האחרונה, תחנת הטלוויזיה של הרשות שידרה פעמים רבות כמה הופעות של להקת אל?עאשקין. בהופעות אלה נכלל שיר הצופה את כיבוש ישראל במלחמת קודש. השיר מציג את כל ישראל כ"פלשתין", ומזכיר את אזור הכרמל, ואת הערים לוד, רמלה וירושלים כמקומות שישוחררו: "בלוד אנו שירה, ברמלה אנו רימונים...לחץ על ההדק, אנו נפדה את ירושלים, את שכם ואת הארץ". אבו מאזן בחר לחלוק כבוד מיוחד דווקא ללהקה זו, והוציא צו נשיאותי המורה על הפיכתה ל"מוסד לאומי פלשתיני".
שאהיד מעל כולם
אלא שהחומרים המדאיגים ביותר, הגם שמשקלם ב"מדד ההסתה" אינו בהכרח גבוה, הם חומרי הלימוד בבתי הספר של הרשות הפלשתינית. הדור הבא של הפלשתינים ממשיך לגדול על השנאה ושלילת הלגיטימיות והקיום של מדינת ישראל, ומעט מאוד השתנה גם בתחום זה. אחד הדו"חות שאינם קשורים למדד ההסתה הוכן על ידי מכון IMPACT-SE לחקר הסובלנות והשלום, מכון בלתי תלוי, שהוקם על ידי ד"ר יוחנן מנור בשנת 1998. חוקרי המכון פועלים מהקמפוס של גבעת רם באוניברסיטה העברית בירושלים, והדו"חות האחרונים שלהם עסקו במערכות החינוך של מצרים, תוניסיה והרשות הפלשתינית.
בדו"ח מיוחד שיתפרסם רק בעוד שבועיים כותבים חוקרי המכון כי "החינוך למאבק אלים באמצעות מלחמת קודש ומות קדושים ובפעולות הקרבה וטרור, חוצה את מגוון הגילאים בבתי הספר של הרשות הפלשתינית, שמפיצה מסרים של תרבות אלימה וטרור בקרב ילדיה וילדותיה, בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובתיכונים". דוגמאות אינן חסרות, ורק כדי לסבר את האוזן הנה אחדות מהן, שהופכות את השאלה האם הרוצח מאיתמר גדל אף הוא בערוגות הללו, לכמעט מתבקשת: "הג'יהאד מגיע בדרגה הראשונה לאחר עבודת האל" (שפתנו היפה, כתה ה' חלק א' 2009 ע' 14); "הלוחם הולך לקרב כששתי סיומות טובות מולו: או הניצחון או מות קדושים. הלוחם האמיץ מעדיף את המוות מאשר חיים של השפלה וכניעה" (מתוך שפתנו היפה, כתה ה' חלק א' 2009, עמ' 70) ; "שאלתי את הנביא איזה מעשה אהוב ביותר על אללה? השיב: התפילה במועדה. אמרתי: ואחריה? השיב: כיבוד הורים. אמרתי: ואחריו? השיב: הג'יהאד למען אללה(...)" (חינוך איסלאמי, כתה ח' חלק א' 2010 ע' 41); "בוקר טוב, מולדתי, בוקר של תהילה ושחרור אדום, מושקה בדם השאהידים" (הקריאה והטקסטים, כתה ט, חלק א' 2010 עמ' 20-21 ,24).
מנכ"לית מכון אימפקט, שלי שנדור?אלקיים, אומרת שכבר עתה ברור מממצאי הניטור שערכה קבוצת המחקר הפלשתינית לספרי הלימוד משנת 2011-2010 שהרשות הפלשתינית עדיין מוכרת לילדים גיאוגרפיה של אשליות שבה ישראל אינה קיימת, וכי שניים מן העקרונות המרכזיים בספרי הרשות הם שלילת הלגיטימיות של האחר והיעדר הקריאה לשלום.
בית ספר "עין חרוד"
הדברים עולים בפירוט רב גם מהמחקר על ספרי הלימוד הפלשתיניים לכתה י"ב, שחיברו ברברה קרוק ואיתמר מרקוס מ"מבט לתקשורת פלשתינית". ספרי הלימוד שם מלמדים שהמאבק בישראל אינו סכסוך לאומי טריטוריאלי בלבד אלא קרב גורלי של האיסלאם. הסכסוך עם ישראל מוגדר שם כ"ריבאט" - מונח איסלאמי שמשמעותו הגנה על אזורי הגבול של האיסלאם, ומדינת פלשתין נמצאת בעולם ללא ישראל.
בספר הלימוד "גיאוגרפיה פיזית ואנושית לכיתה י"ב" מוצגת מדינת פלשתין כמדינה בעלת מוצא לשני ימים - הים התיכון והים האדום. מצב זה אפשרי, כמובן, רק אם הנגב ואילת הם חלק ממדינת פלשתין. שטח פלשתין, על פי אותו ספר, מגיע ל?26,990 קמ"ר, שהוא השטח הכולל של ישראל ושטחי יו"ש ועזה. ההיסטוריה של היהודים והקשר שלהם לארץ ישראל נמחקים מעל דפי ההסטוריה של ספרי הלימוד הפלשתיניים, וגם ערים בתוך הקו הירוק, כיפו, עכו ורמלה, מוצגות כערים פלשתיניות, המייחלות לשיבת הפלשתינים.
גם במפות המוצגות לתלמידים פלשתין מופיעה, אך ישראל אינה קיימת. מדובר בעשרות מפות, מסוגים ובספרים שונים, כמו "מפה מדינית של המזרח התיכון", או "מפה של העולם הערבי". הילד הפלשתיני שלומד גיאוגרפיה אינו מוצא את ישראל, לא בספרי הלימוד שלו ולא במפות שמוצגות לו. יתרה מזאת: הרשות הפלשתינית מעבירה מסרים אידיאולוגיים המצויים בספרי הלימוד גם באמצעות השמות שהיא מעניקה לבתי הספר שלה. בתי ספר נקראים על שמם של מחבלים או על שם ערים בישראל, שבספרים מוצגות כערים פלשתיניות.
השם הנפוץ ביותר לבית ספר ש"מבט לתקשורת פלשתינית" מצא הוא "לח'נסאא" - האם שכובדה במסורת הפלשתינית, משום שהביעה את שמחתה לנוכח מותם כשאהידים של ילדיה, כפי שגם מוסבר באחד מספרי הלימוד של הרש"פ לכיתה ח'. יש עוד דוגמאות: בית הספר התיכון לבנות על שם דלאל מוגרבי בחברון (המחבלת מכביש החוף), בית הספר לבנות על שם אבו עלי מצטפה בג'נין (שתיכנן פיגועים רבים נגד ישראל), או בתי ספר רבים הנקראים בכללות "בית הספר על שם השאהידים". כך בקלקיליה, בירושלים, בטול כרם, בצוריף, בדורא וכמובן בעזה. בשכם, כמו בעזה, נקראים בתי ספר רבים על שם מקומות יישוב בישראל: בית הספר היסודי לבנות נצרת, או בית ספר התיכון לבנים באר שבע, או בית הספר היסודי לבנות עין חרוד.
"חשיפה, למען השלום"
ד"ר קובי מיכאל, המשנה למנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, אומר כי בכירי הרשות והתקשורת הרשמית שלה מתארים פעמים רבות מחבלים שרצחו בדם קר אזרחים חפים מפשע כגיבורים לאומיים ודמויות מופת. מיכאל מצביע גם על דמוניזציה קיצונית של ישראלים ושימוש במוטיבים אנטישמיים, כמו למשל המעברון החדש לתוכנית שמשודרת בטלוויזיה של הרשות, המציג כביכול את שיטות העינוי של שירות בתי הסוהר הישראלי, כולל שריפת אסירים במגהצים לוהטים וקטיעת איבריהם.
מיכאל מדגיש שגם כאשר בכירי הרשות מגנים פיגועים דוגמת אלה באיתמר ובירושלים, הגינוי מוסבר על ידיהם בנזק שהוא גורם לעניין הפלשתיני. "הם בכלל לא נמצאים במשבצת של מוסר. הגינוי הוא לרוב טקטי ולא מהותי", הוא מבהיר.
מיכאל, חוקר ומרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמכון ירושלים לחקר ישראל, בעל רקע מודיעיני, שימש גם בתפקידים שונים במנגנון התיאום והקישור עם הפלשתינים לאחר הסכמי אוסלו. הוא מבקש להדגיש כי "מדד ההסתה" והעדויות על המגמות השליליות בקרב הפלשתינים, הן ברמת המנהיגות והן ברמת השטח, החינוך, התרבות והתקשורת, לא נועדו לשרטט את שביל הבריחה מהמשא ומתן עימם. "אנחנו עושים זאת מתוך הכרה שבסופו של יום חשיפת הטירוף והעיוותים הללו תשרת את השלום", הוא אומר בעצב.
הטרמינולוגיה שממנה עולה הכחשת קיומה של מדינת ישראל עוברת כחוט השני גם בדיווחים של התקשורת הפלשתינית על הנושאים הכי טריוויאליים, כמו למשל הדיווח על מאמן קבוצת הכדורגל של אום אל?פחם, "אחת הערים הגדולות ביותר בצפון פלשתין הכבושה". יומון הרשות "אל?חיאת אל?ג'דידה" מדבר לא פעם על "הפנים הפלשתיני", או על "שטחי 48", ובדרך כלל נמנע מלנקוב בשם המפורש "ישראל". אחת מחברות המועצה המחוקקת הפלשתינית מתארת את ישראל כ"ישות שהעולם שתל בגופנו" וצופה את סופה.
לעיתים הדברים נאמרים ישירות. הנה, לסיום, קטע קריינות שהופיע בטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלשתינית, המתייחס להקמתה של מדינת ישראל וקורא לפירוקה משום שאדמתה היא אדמה גנובה:
קריין פלשתיני: "אני מיפו, אני מחיפה, אני מעכו, אני מנצרת, אני מגמזו, אני מזכריא. אני מעין כרם.
מאיפה אתה? מאיפה אתה?
כמובן שאתה מאוקראינה, כמובן שאתה מגרמניה, מפולין, מרוסיה, מאתיופיה. למה גנבת את מולדתי ותפסת את מקומי. בבקשה ממך, תחזור למולדת הראשונה שלך, כדי שאני אחזור למולדת הראשונה שלי. זאת מולדתי. חזור למולדתך".