פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוריה: האמת מתחילה להתבהר

      בשלב זה עוד לא ברור אם זה סוף שלטונה של משפחת אסד בסוריה, אך ברור כבר שלפי שעה לפחות זה סוף "האופציה הסורית" של ישראל, אם בכלל היתה כזאת. ראשי ממשלה בעבר נהגו לבחון את האפשרות להגיע להסדר עם דמשק, או לפחות להצהיר על כך, כל אימת שהמו"מ עם הפלשתינים עלה על שרטון. אחדים מהם - רבין, נתניהו וברק - אף נקטו צעדים מעשיים בהקשר זה. אבל מהר מאוד הם נתקלו בקיר אטום של סרבנות סורית לזוז מהעמדות הבלתי מתפשרות בנושא הטריטוריאלי והבלתי מספקות בנושא הביטחוני. רבין אף הרחיק לכת - או מחוסר זהירות או מפני שמזכיר המדינה האמריקני כריסטופר הפר את אמונו והפך את ה"פיקדון" בעניין רמת הגולן שמסר לידיו בנאמנות ל"צ'ק פתוח" - וגם העלה חרס.

      כשנתניהו נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, הדבר הראשון שעשה היה לבטל את ה"פיקדון" של רבין. נוסף על המהלכים הדיפלומטיים השונים שמענו בשנים האחרונות מ"חוגים ביטחוניים" התבטאויות בזכות הסכם עם סוריה, גם תמורת נסיגה מרמת הגולן, משום שזה עשוי להוציא מדינה ערבית נוספת ממעגל האיבה, לנתק את הברית בין דמשק לטהרן ולהפסיק התמיכה של סוריה בחיזבאללה ובארגוני הטרור הפלשתיניים. הנחות יסוד אלה מעולם לא נבדקו בצורה יסודית. אדרבה, התנהלותה של סוריה בכל הנושאים האלה הוכיחה שהן מוטעות. ברם, אם לגבי העבר עוד היה אפשר להתווכח, ההתפתחויות במזה"ת, כולל בסוריה עצמה, מחזירות אותנו לקרקע המציאות.

      אסד הבן, למרות ה"סוכריות" שהאמריקנים והאירופאים הציעו לו, מעולם לא שקל באמת לוותר על המטרייה האיראנית שמעניקה למיעוט העלאווי בסוריה הגנה מסוימת בפני הרוב הסוני שבארצו. הוא גם לא העלה על דעתו לרופף את תמיכתו בחיזבאללה המסייע לסוריה בלבנון. נוסף על כל אלה, היעדר השלום עם ישראל, כפי שאסד הודה בעצמו, גם סיפק לו את האמתלה לקיום "משטר החירום". משטר שבאמצעותו הוא ואביו דיכאו כל ניצוץ של התנגדות למשטרם.

      "האביב הערבי" עלול להתברר כחורף ארוך

      ארה"ב, כדרכה בעת האחרונה, מגמגמת גם לגבי סוריה; היא יוצאת מילולית נגד דיכוי ההפגנות והפגיעה בזכויות האדם אך מבהירה שאין בכוונתה לפעול בסוריה כמו בלוב. היא מתלבטת מה עדיף: המצב הקיים של משטר אלים ותומך טרור המחובר לאיראן - או הסכנה הכמעט ודאית של משטר בהנהגת האחים המוסלמים. אף שמשטר כזה יתנתק אולי מאיראן, הוא בוודאי לא יהיה יותר פרו-אמריקני או דמוקרטי מקודמו. למותר לציין שזו דילמה העומדת במידה מסוימת גם בפני ישראל (אף שאחד הנימוקים העיקריים של חסידי "האופציה הסורית", כלומר יציבות משטר אסד, כבר התבדה).

      המתרחש במזרח התיכון הנרחב - שממשל אובאמה וגם חלק מהפוליטיקאים הרפובליקנים באמריקה מתעקשים להגדירו "אביב ערבי" - עלול להתגלות כתחילתו של חורף ארוך וחשוך דווקא. כך או כך, ירידת ישראל מרמת הגולן יורדת מהפרק. הסיבה היא בדיוק אותה סיבה שבגללה עלינו לשם: ביטחון פיזי בפני תוקפנות סורית או אחרת.

      הסכנה הזאת מקבלת היום ממדים נוספים נוכח מזרח תיכון שהופך בלתי יציב. אילו, לדוגמה, היתה ישראל חותמת עם סוריה הסכם בדבר נסיגה ישראלית לחופה המזרחי של הכנרת תמורת "סידורי ביטחון" - מה היו הסיכויים שסידורים אלה אכן יישמרו, בין שיישאר המשטר הרופף הנוכחי עוד זמן מה על מקומו, ובין שמשטר אחר יחליף אותו? מי שבוודאי יכולים להתברך היום ששפר גורלם, גם אם לא יודו בכך בקול רם, הם הדרוזים בגולן. על כך שהם תושבי ישראל - ולא תושבי סוריה.