ההמונים שצעדו אתמול בלב דמשק ונדרו "נקריב את חיינו למען בשאר אסד" אינם מבינים כי שולחיהם איחרו את הרכבת. דרעא תגבר על בירתה של סוריה. 11 שנות שלטונו של אסד הבן נסדקו וארבעת העשורים של המשפחה בראשות המדינה סימלו את תחילת הקץ. אולי אפילו יותר מסתם תחילה.
המשטרים הערביים יושבים על חודו של כידון. אם יש בכוחם לירות באכזריות בהפגנת המונים ללא הבחנה, יש להם סיכוי לשרוד עוד כמה שנים. זה עלול להחזיר את הפחד ללבבות. אך יש נסיבות מדיניות ופסיכולוגיות, שמונעות ממשטרים להפעיל את מלוא כוחם מן היום הראשון להפגנות. הם מקווים שהזעם יחלוף, חושבים שמדובר בסיוט זמני. ככל שהכיכר נמלאת ביותר מפגינים, כך גובר הלחץ החיצוני, מערבי ברובו, לנהוג במפגינים ביד רכה.
הצבא יחדול למלא פקודות השליט?
אך האזרחים שקצה נפשם בדיקטטורה ובשחיתות של שני דורות אסד, או דור ארוך אחד של מועמר קדאפי, כבר אינם ניצבים על האריח הראשון. הם נעו קדימה. עתה הם דורשים יותר. תובעים את המגיע להם. חותרים לפיצוי על שנים של קיפוח והשפלה.
זה הרגע המכריע: מתי הצבא יחדל למלא את פקודות השליט. מה שהיה מובן מאליו לפני שבוע הופך לספק ולסימן שאלה, ההולך וגדל ככל שדיכוי המהומות משתהה. זה המצב נכון לעכשיו בסוריה. אסד מקווה כי ביטול חוקי החירום יפתור את הבעיה. הוא אינו מבין שרוב המפגינים הזועמים אינם יודעים כלל כי חוקים אלה בתוקף כל השנים, וממילא הוא זורק להם עצם שאינם רוצים בה. כך גם לא מעניינת אותם התפטרות הממשלה. 32 שרים? איש לא חשב עליהם. הם זרים לסיפור המעשה.
אסד יבטיח תיקונים. השפעתם תהיה שולית. יכולתם של המפגינים לספוג הרוגים נוספים מעבר ל-61 שנמנו אתמול היא הסיכוי שלהם לסדוק את הצבא, לייצר חיילים עריקים וקצינים ממורמרים, וברגע שחלק ניכר מהלוחמים לא יעמדו לרשותו של אסד בצמתים הגורליים - יוכרע עתיד שלטונו.
גובר הרושם כי הוא מתקרב אל קיצו. אולי יצליח לדחותו לזמן מה. לא לאורך ימים. מדינות ערב פועלות כחוק הכלים השלובים. מרי באחת משפיע על מפלס גובה הזעם בשכנתה. לא רק שסוריה לא תהיה מה שהיתה. כבר עתה היא אינה מה שהיתה.