אתמול בערב הייתה לי דמעה בקצה העין, כשבסופו של משא ומתן, הצביע מרכז איגוד העובדים הסוציאליים, בו אני חברה, בעד הסכם דומה להפליא לזה שדחה רק לפני שבוע ויום. המרכז בחר לקבל את ההסכם בשינויים קלים, ולא לקחת את הסיכון ולשלוח את צוות המו"מ לשופטת נילי ארד עם מחויבות לנסות ולשפר את ההסכם. אני האמנתי שיש לנו חובה להתאמץ ולהשיג יותר. ברור כי מתווה ההסכם שהוצג לנו אינו מבטא את תמצית הדרישות שאיתם התחלנו את הדרך לפני יותר משנה. בהסכם שאושר לא מצאנו שינוי יסודי בשכר, העלאה משמעותית ובניית אופק לקידום מקצועי שירימו את מעמד המקצוע ויובילו לשיפור של שירותי הרווחה.
הערב הזה אפיין את מאבק השכר מתחילתו ועד סופו, ואם אסכם אותו במילה אחת, אאלץ לבחור בצער רב במילה - החמצה. התחלנו בקול תרועה גדולה ועם תמיכה מקיר לקיר שאין צודקות מהעובדות הסוציאליות. כל יום נפתחו מהדורות החדשות בתמונות מהמאבק. שרי הרווחה בעבר ובהווה הביעו תמיכה, ואף נציגי האוצר הצהירו שיש לתקן את שכרנו. תנאי הפתיחה יצרו הזדמנות פז לשאוף ליותר, ולנסות לשבור את כללי המשחק הקבועים של הסכמי השכר הרגילים.
הייתה אפשרות להעז
הייתה לנו, העובדים והעובדות הסוציאליות, אפשרות להעז, להסתכן, לבחור באסטרטגיה אגרסיבית מול האוצר ולא לוותר על אף אחד מעקרונותינו. לסרב לקבל את הגבולות שנציגי האוצר שמו לנו, ולהתעקש שבהסכם השכר שלנו אין סיבה להישאר בכללי המשחק הקבועים של הסכמי שכר מקפחים. נציגי האוצר הכתיבו את הכללים, אך מדינת הרווחה הפסידה ב"משחק".
ככל שחלפו הימים היה נדמה שההסכם עומד להיחתם, ובעוד שבתקשורת הופתעו מדחיית מתווה ההסכם, העובדות הסוציאליות הופתעו מהמהירות בה הגענו לפשרה. הן הבינו שהפעם לא הושג שינוי אמיתי, השינוי שאנחנו כל יום מכוונות להביא לאנשים הפונים לשירותי הרווחה ולקהילות איתן אנו עובדות, לא הגיע למי שאמון על שירותי הרווחה.
לצערי, עובדות רבות חזרו היום לעבודה עם אותה תחושת החמצה, וזה הזמן לשאול את עצמנו לאן נוכל ללכת מכאן. האם נחזור אל העבודה היומיומית השוחקת אל 17 שנים נוספות בהמתנה להסכם הבא שיתבקש לתקן את עוולות הסכמי השכר, או שנמחה את הדמעה בקצה העין ונתארגן החל ממחר להמשך המאבק הצודק על דמותה ועתידה של העבודה הסוציאלית, בתבונה, בעצמה ובנחישות.
* עירית קובו היא עובדת סוציאלית, ויו"ר שותפה בתנועת עתידנו, הפועלת למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל