לנער את הדמוקרטיה

שנה וחצי לאחר כינונה של קבוצת מחקר מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, הגיש נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ליו"ר הכנסת ראובן ריבלין תוכנית לחיזוק הדמוקרטיה. כמה מן ההצעות ראויות ליישום.

לנוכח מה שהם מכנים "הדמוקרטיה הנחלשת" הציעו שלמה דברת, אמנון ליפקין-שחק, יצחק לוי, אבי נאור, אריק כרמון וחנוך מרמרי לקבוע בחוק יסוד שלא יהיו יותר מ-18 שרים ושישה סגנים. זו החלטה נבונה. אלא שאם תתקבל אין צורך בהצעה בזבזנית משלהם להגדיל את מספר הח"כים מ-120 ל-180. הקבוצה הציעה לצמצם את מוסד הצעות אי האמון, שהפך לקרקס בכנסת הנוכחית. ממשלה תופל רק אם הכנסת תתפזר, או שניתן יהיה להרכיב ממשלה חלופית. חיזוק ליציבות.

הקבוצה גם מציעה לקבוע כי ראש המפלגה הגדולה יקבל מייד את הזכות לנסות להרכיב ממשלה. חבל על דיוני סרק עם הנשיא. רעיון נכון. הוא יגרום לצמצום המפלגות הקטנות שכן בעל השקפה ימנית המעוניין כי בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה, ולא ציפי לבני, ידורבן להצביע לליכוד ולא לאיחוד הלאומי ולבית היהודי; ושמאלי יקבל תמריץ לבחור בקדימה ולא במרצ ובעבודה. רק שחייבים להבהיר כי אם ייכשל, יימסר שרביט הרכבת הממשלה לראש המפלגה השנייה בגודלה.

אם צעד זה יתקבל הוא ייתר הצעה אחרת של קבוצת המכון לדמוקרטיה - לקבוע אחוז חסימה של ארבעה אחוזים לפחות. ממילא הקבוצות הקטנות יתאגדו לדלג מעל החסימה כפי שעשו הסיעות הערביות (תאגיד של שלוש מפלגות), הבית היהודי (שתיים) והאיחוד הלאומי (שלוש). ראוי לאמץ חלק ניכר מההצעות, אך לבור את המוץ מן הבר ולהימנע מאישור סעיפים הסותרים זה את זה. עתה הוא הזמן הנכון לכך - במרחק ניכר מהבחירות הבאות, כשאיש אינו יודע מי יקדים את מי ויקבל את זכות הבכורה להרכיב ממשלה.

הכנסת צריכה להעלות את קרנה בעיני הציבור. זה אינו קורה מאליו. הישראלי המצוי צופה במתרחש בדיקטטורות השכנות ואינו בא לכלל שבח עצמי שבישראל זה אחרת. לא צריך את ההפיכה במקום שבו יש קלפי אמינה.

כדי להנחיל תחושה כזאת לבוחר חובה לנער את הכלים הדמוקרטיים שנוצקו ונקבעו בעולם שבו לא היו טלפון נייד ואינטרנט ופייסבוק וטוויטר, וכמעט גם לא טלוויזיה.