במשך שלושים שנות שירות בתפקידים שונים במשטרת ישראל, "ביליתי" בחצרה האחורית של החברה הישראלית וראיתי כמעט הכול. הייתי עד, בשנים האחרונות בעיקר, לתהליכים הרסניים הפוגעים בעמוד השדרה הערכי והמוסרי של החברה הישראלית, שמאיימים ממש על חוסנה, יציבותה ומהותה של הדמוקרטיה המתוקנת. לא מדובר בצרור מילים ריקות, אלא בעדות מגוף ראשון של מי שחזה מקרוב במתרחש בפוליטיקה, בנבכי התנהלותם של גורמי הממשל ונבחרי הציבור.
מערכת האכיפה מטפלת, כעניין של שגרה, בשחיתות האישית שהפכה לנגע ממאיר בזירות שונות של חיינו. ואולם, השחיתות הציבורית שפשתה לצדה - חמורה לאין שיעור. בשנים האחרונות השחיתות הציבורית הפכה להוויית תרבות פוליטית שלתוכה צומחים דורות של פוליטיקאים ונבחרים. זוהי תופעה מבהילה, אשר נעה בין המגרש הפלילי לאזורים האפורים של החוק; אנשי הציבור העבריינים אינם ממצמצים למראה החוק, וחמור מכך, הם אינם חשים מאוימים מהאפשרות שיוגש נגדם כתב אישום בגין מעשיהם, וממשיכים להיאחז בכיסאותיהם בכל מחיר. ממש לנגד עינינו יושבים נבחרי ציבור עבריינים, שאינם נרתעים מהסתערות לעבר הזירה הציבורית והפוליטית; גם ישיבה בבית הסוהר והטלת הקלון לא ימנעו זאת. הם אינם חוששים מביקורת ציבורית או תקשורתית, ומאמינים שיוכלו לכבוש מחדש את אהדת ותמיכת הציבור. אותם אישים מחזיקים בידיעה מגוחכת, שעל אף היותם נגועים, בלעדיהם אין לנו תקווה.
הקלות הבלתי נסבלת שבה נבחרי הציבור מוכנים להקריב את האינטרס הציבורי והלאומי מחליאה אותי. פעולתם - המונעת משיקולים זרים וצרים, קשריהם לשלטון ולממשל, נטייתם להיטיב עם נותני חסותם ובעלי הממון, ועזות המצח המובילה להתערבות במינויים כל אלה מערערים את אמינות ויציבות השלטון, פוגמים בחוק ובסדר הטוב ומסכנים את הדמוקרטיה. כשאני רואה מי מכתיב את סדר היום המדיני-חברתי בישראל, אני חרד. כאזרח, אני מסתכל על החברה ורואה שפל מדיני חברתי שלא היה כמותו. אני מביט על המפה הפוליטית העגומה ועל המנהיגים נטולי החזון, הדרך והמנהיגות, ויודע שצונאמי מדיני-חברתי כבר בדרכו אלינו; זה רק עניין של זמן.
בלי פוליטיקה אין דמוקרטיה
החודש הצטרפתי לתנועת "עבודה עכשיו"; לא היה לי פשוט להתייצב בזירה הפוליטית ולחשוף את עצמי. בדרך לקבלת ההחלטה הייתי צריך לגבור על נוגדנים בגופי ובנפשי המתקוממים כנגד העיסוק הפוליטי. ואולם, אני מאמין שהייאוש, חוסר האונים והאדישות, כמו גם ההכללה כל כל הפוליטיקאים כנגועים ומושחתים, מסוכנים לא פחות מעצם קיומן של התופעות הללו. בלי פוליטיקה אין משמעות לקיום הדמוקרטיה.
אני נכנס לעולם הפוליטי, כי זוהי דרך המלך להשפיע על המציאות. ישראל זקוקה לאנשים טובים וערכיים שישיבו לפוליטיקה את כבודה. לכן, כשקמה קבוצת אנשים מצויינים, בהם איש העסקים אראל מרגלית, רות חשין, משה גאון, ולצדם עוד הרבה חבר'ה צעירים שהצליחו בעולמם ומוכנים לעשות מעשה אישי ולהתגייס למען הציבור, בחרתי, ללא היסוס, להצטרף לשינוי. אני מאמין שאיני לבד בתחושה זו: ההכרה בדחיפות הצורך בכוח פוליטי חדש, ערכי, המחויב חברתית באופן עמוק, שיהווה אלטרנטיבה לכוחות הפוליטיים הקיימים, נטולי החמלה והצדק החברתי - היא נחלתם של רבים.
"עבודה עכשיו" אינה עוד גיהוק הנפלט מתוך מערכת העיכול של הפוליטיקה בישראל: מדובר בקבוצה גדולה ואיכותית שצמחה לאור ערכיה של תנועת העבודה והחליטה לקום ולפעול בתוך מפלגת העבודה, שהיא מפלגה שורשית, שהייתה עמוד השדרה של החברה היהודית בארץ ישראל והיסוד הפוליטי שהוביל להקמת מדינת ישראל. יצאנו ביוזמה לקרוא לציבור הרחב להצטרף אל המפלגה, לחזק את ערכי העבודה הקלאסיים, ולהשפיע על דרכה ועל זהות נבחריה בלי קשר לארגון המפלגתי עצמו, למנגנוניו ולאנשיו. יוזמה זו נועדה להוכיח לכולנו שיש פנים אחרות לפוליטיקה, ויש תקווה להתחדשות; יש כתובת להמונים שנואשו מהדשדוש בבוץ של ממשלת הימין הרעה; יש מענה לכל מי שחפץ במדינת חוק, בה לא מניחים לשחיתות הציבורית לחיות לצדנו בקריצת עין ובהעלמת מבט; יש מקום לכל מי שחפץ במדינה יהודית דמוקרטית, המנהלת את חייה מתוך תפיסה של צדק אמיתי. מעבר לכל, היוזמה הזו לא נועדה לעצור על פתחה של מפלגת העבודה, אלא להיות זו שפורצת את הדרך לעתיד טוב לחיים שלנו במדינה.
ניצב (בדימוס) משה מזרחי שימש כראש אגף החקירות במשטרת ישראל, וחבר בתנועת "עבודה עכשיו".