וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

המרד המערבי: הסונים, השיעים ומבחן בחריין

יוסי ביילין

25.3.2011 / 6:00

ההבחנה החדה בין סונים לשיעים במזרח התיכון מוטעית כמו רוב ההכללות האחרות. היא דומה לניסיון להסביר התנהגות של מוסלמים לפי מה שכתוב בקוראן או להסביר התנהגות של יהודים לפי מה שכתוב במקרא. חלק ניכר מהדתיים בכל דת הם פרגמטיים, המקיימים מצוות בלי שכל מה שכתוב בכתבי הקודש הוא עבורם מדריך התנהגות. לצד שומרי המצוות קיימים מי שמתפשרים, מקיימים רק חלק מן המצוות או רואים בכל פולחן דבר מוטעה.

שיוכם לדת זו או אחרת נובע רק מהעובדה שנולדו להורים המזוהים עימן, וגם אם אינם מתכחשים להשתייכות הזו, אינם ממירים דתם ואינם מתריסים נגדה בכיכר העיר - אין הם מייחסים לה דבר וחצי דבר הקשור בעקרונות המנחים אותם בחייהם. ואף על פי כן, אי אפשר להתכחש לחשיבות הדת בכל הנוגע להגדרות עצמיות, לנאמנות קולקטיבית, לשאיפות של הרחבת שליטה, וכתוצאה מכך - לעימותים.

אין ספק שהנוצרים במזה"ת במצוקה. הם נרדפים על ידי גורמים מוסלמיים בחלק מהמדינות, ורבים מהם מהגרים למקומות אחרים בעולם, שבהם נוצריותם מקובלת (אם כי לא בהכרח ערביותם). העימות בין הסונים לשיעים הופך משמעותי יותר ויותר במזה"ת, ובא לידי ביטוי בעיקר במקומות שבהם קיים רוב שיעי, או קבוצה שיעית משמעותית, אל מול מיעוט סוני שולט. בכל מקום כזה תומך המערב בסונים, ובדרך כלל - גם אנחנו.

בשיחה עם שר החוץ המצרי עד לאחרונה, אחמד אבו אל-רייט, אמרתי לו שיש למצרים ולישראל אינטרס משותף לבלום את הסהר הקיצוני מצפון. הוא שאל: "אתה מתכוון לסהר השיעי?". היססתי לרגע. לא ידעתי אם רייט ירצה להתייחס לעימות הסוני-שיעי בפני זר, ואם נכון מצידי לכנות זאת כך. הוא הבחין בהיסוס ואמר: "זהו סהר שיעי המסוכן לכולנו, וצריך לבלום אותו".

קו פרשת המים היה, בלי ספק, המהפכה האיסלאמית באיראן, והשתלטות אנשי הדת השיעים עליה. רוב המוסלמים באיראן הם שיעים, אם כי יש בה דתות לא מעטות אחרות. הניצחון של חומייני העניק גאווה לשיעים רבים, שהמכנה המשותף שלהם היה תחושה של דיכוי על ידי השלטונות הסוניים. הקמת חיזבאללה בלבנון, על רקע שליטת ישראל בדרום לבנון, נבעה גם מתחושה של זלזול וניצול בן שנים רבות על ידי הנוצרים והמוסלמים הסונים, והקשר בינה לבין השלטון החדש באיראן היה מיידי. שנים ארוכות היה מקובל לראות בהתעצמות חיזבאללה את הישג החוץ האיראני של ממשל חומייני ויורשיו, ששלחו ידם גם למדינות מוסלמיות אחרות, ללא הצלחה.

ארה"ב, שלא מדעת, העניקה לאיראן הישג נוסף, בדמות סילוק אויבה המושבע, סדאם חוסיין, והקמת משטר ייצוגי בעיראק, שבו מוענק ביטוי מלא לרוב השיעי. ברור שגם מלחמת ארה"ב באפגניסטן שיחקה לידי איראן, הרואה בטליבאן אויב מובהק. עם עזיבתה הקרובה של ארה"ב את עיראק ואפגניסטן, צפויה איראן השיעית ליהנות מהרחבת מוטת ההשפעה שלה באורח משמעותי. ברור שהמשטר אינו מסתפק בחיזוק גורמים שיעיים באזור, ומנסה להרחיב את השפעתו גם על גורמים סוניים, כמו חמאס, הזקוקים לסיועו ומוכנים לבלוע את עובדת היותו שיעי.

השפעת כיכר תחריר

השפעת כיכר תחריר על גורמים שונים בעולם הערבי לא פסחה על השיעים במדינות ערב. אבל אם במדינה כמו סעודיה מדובר במיעוט, הרי בממלכה הקטנה של בחריין מתקרב חלקם ל-70 אחוז, וכבר היו עימותים לא מעטים בינם לבין המלוכה הסונית. בחריין סמוכה לאיראן, שיש לה עליה תביעות טריטוריאליות, ויש בה נפט (ההולך ונגרע) ואלומיניום. חלק מהשיעים בתוכה רואים עצמם משולבים בממלכה, ממלאים בה תפקידים מרכזיים בשלטון ובמגזר הפרטי, אבל חלקם חשים קיפוח עמוק, והם ראו בהתעוררות הערבית האחרונה הזדמנות שראוי לחבור אליה.

מטבע הדברים ששה איראן על התפתחות זו, ולא יהיה מפתיע אם יתברר שהיא מסייעת לשיעים המורדים במלכות הסונית. פתאום הופכת בחריין, שבדרך כלל אינה נוהגת לספק כותרות לעיתונות העולמית, לנקודת חיכוך סונית-שיעית קריטית, הגורמת להתערבות סעודית וקטארית נדירה.

בחריין היא קבוצת איים קטנים, שהיתה בידי פורטוגל במשך מאות שנים, נשלטה בידי הפרסים ונכבשה על ידי משפחת אל-חליפה ב-1783. מתוך חשש מהמדינות הגדולות שבשכנותה, פנתה המשפחה לבריטניה, והגיעה איתה להסכם שהפך את בחריין למדינת חסות בריטית, עד שהפכה לעצמאית ב-1971. היא קשורה מאוד למערב, יועצים בריטים נותרו בה שנים רבות לאחר העצמאות, הצי האמריקני יושב בה, היא נהנתה מקידוחי הנפט, ומשהידלדלו מאגרי הנפט, התמקדה במאמציה להפוך למרכז פיננסי אזורי. התפוקה הלאומית הגולמית לנפש בבחריין היא כ-40 אלף דולר. כרבע יותר מזו שבישראל.

חמד בן עיסא אל-חליפה הגיע לשלטון ב-1999, הכתיר עצמו למלך, וערך רפורמות כלכליות ופוליטיות משמעותיות, כשהוא נעזר בבנו ויורש העצר שלו, הידוע כאדם ליברלי ורודף שלום. באוכלוסיית בחריין, המונה כ-1.2 מיליון איש, יש רוב לבחריינים ומיעוט גדול של עובדים מאסיה. הבעיה העיקרית היא שהמלוכה נמצאת מאות שנים בידי הסונים, ושום רפורמה לא תביא לשינוי בכך. הרוב השיעי מתקומם נגד זאת, והופך את בחריין לאחד המקומות הפחות יציבים במפרץ. העימותים עם השלטון אינם תקדים, התקדים היחיד הוא החלטת מדינות ה-GCC (המועצה לשיתוף פעולה בין מדינות המפרץ הפרסי) לשלוח אלפי חיילים כדי לסייע לבחריין להתמודד עם העימות המתחדש.

בחריין אינה דיקטטורה אכזרית נוסח לוב, אינה מדינת משטרה נוסח סוריה ואינה מדינה דתית קיצונית כמו סעודיה. למרות שיש בה אחוז אבטלה גבוה, היא מדינה עשירה, שאין בה תושבים הנמקים בעוני, גם אם ברור שהסונים הם הנהנים העיקריים. בסופי השבוע הופך הגשר הארוך בין סעודיה לבחריין עמוס לעייפה, והסעודים מגיעים כדי ליהנות ממתירנות יחסית, שותים אלכוהול ומבלים במסגרות האסורות בארצם. יש בבחריין קהילה יהודית קטנה, והשגרירה של בחריין לארה"ב היא יהודייה.

רק מי שאינו יודע מהי בחריין יכול להכניס אותה לסל הכללי של דיקטטורות המנסות להשתחרר מעול עריציהן. עבור המערב, חשיבותה האסטרטגית גדולה, ויש סיבה טובה להגן עליה מצד אחד, ולתבוע הגברת הרפורמות מצד שני. בסופו של דבר תצטרך הממלכה הקטנה הזו לדמות למלוכה קונסטיטוציונית, נוסח בתי המלוכה האירופיים. ניצחון השיעים במאבק הפנים-בחרייני עלול להוות מכה קשה למי שמבקש לשנות את פני המזרח התיכון לכיוון של יתר חופש ויתר דמוקרטיה, ולמי שרוצה כי תובטח המשך קירבתו אל המערב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully