ההפגנות בסוריה: מי ימצמץ ראשון?

רק לפני מספר שבועות התפאר בשאר אל-אסד כי "סוריה איננה מצרים", וכי בסוריה התקוממות עממית, דוגמת זו שהפילה את משטרו של חוסני מובארק, איננה אפשרית. בשאר הסביר כי בשל מצב המלחמה שבו מצויה סוריה עם ישראל, הוא זוכה לתמיכה מלאה של בני עמו. אלא שגם ישראל כבר אינה יכולה לסייע לבשאר. ואכן, את אלפי המפגינים הגודשים זה כשבוע את רחובותיה של דרעא שבדרום סוריה, אין מעסיקה שאלת העימות עם ישראל. מפגינים אלה דורשים רפורמות פוליטיות - ולמעשה את הפלתו של משטרו של בשאר אל-אסד.

המשטר הסורי אמנם מנסה להוסיף ולגייס את ישראל למערכה, ודובריו ידעו לטעון כי ישראל היא שעומדת מאחורי האירועים בסוריה. אלא שטיעונים אלה לא שכנעו אפילו את בת-בריתו הנאמנה של משטר הבעת', רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה. משהריחה דם ורייטינג, הפנתה אפילו זו את גבה למשטר הסורי, והחלה להביא תמונות וסרטונים מן המהומות בסוריה.

כך או אחרת, האש שפרצה לפני שבוע בסוריה מסרבת לדעוך, וצעדי הדיכוי של המשטר רק מחריפים אותה. אפשר מאוד שבשאר עתיד לגלות שמה היה נכון וטוב בימיו של אביו, חאפז - טבח ברוטלי במתנגדיו, דוגמת הטבח בחמאת בשנת 1982 - אינו מהוה מענה להפגנות מודל שנת 2011 של היום. וכך אנו עדים מדי יום למחזות שלא ניתן היה לעלות על הדעת בשלושים השנים האחרונות, מאז דיכא המשטר במחיר של אלפי הרוגים את המרד האסלאמי נגדו. אגב, באותה עת כמעט שלא היה ידוע מחוץ לסוריה על הנעשה בתוככי המדינה. כך, למשל, על דיכוי המרד בחמאת נודע רק כמה שבועות לאחר שהסתיים. כיום, לעומת זאת, ניתן ללמוד על ההפגנות במדינה עוד במהלך התרחשותן, תודות לפייסבוק וליוטיוב.

העינים בסוריה מופנות להיום, יום שישי. ברבות ממדינות ערב היו אלו תפילות יום השישי במסגדים ששימשו נקודת מוצא להפגנות, שהובילו בסופן להתמוטטות משטריהם של חוסני מובארק במצרים ושל עלי זין אל-עבאדין בתוניס. גם בסוריה החלה המהומה ביום שישי שעבר, בעקבות תפילת יום השישי בדרעא, כמו גם בערים אחרות בסוריה.

היום, יובהר אפוא אם התבערה בדרעא הינה תבערה נקודתית, שבחלוף הימים יצליח המשטר לגבור עליה, או שמא תתפשט האש למקומות אחרים ברחבי המדינה, ולהפגנות יצטרפו אלפים, ואולי עשרות אלפים מתושביה של סוריה. במצב שכזה יקשה מאוד על המשטר הסורי להתמודד עם המחאה. סוריה איננה מצרים או תוניס. זו מדינה הקרובה לעירק וללבנון, ובה מתח עדתי הפך למרחץ דמים בין בני העדות השונות החיות במדינה. אבל מתברר כי צעיריה של סוריה רואים דווקא את הדמיון בין ארצם לבין קהיר או תוניס. גם הם, כמו אחיהם במצרים, רוצים חופש וחירות.

הנשיא בשאר כבר הוכיח בשבוע האחרון כי אינו מוכן לותר, וכי יעדיף ללכת בדרכו של קדאפי ולא בדרכו של מובארק. השאלה היא האם צעירי סוריה הם שימצמצו ראשונים ויכנעו לדיכוי שמפעיל נגדם בשאר. על כך ילמדו רק הימים והשבועות הקרובים.