צלילה גרעינית

חיים סתיו, איש שייטת 13 וקרוב לוודאי הצוללן הכי אמיץ שידעה המדינה, מעריץ את עשרות המהנדסים היפנים שמחרפים את נפשם ועובדים אל מותם בכורים הגרעיניים שנפגעו ברעידת האדמה. "אני הייתי המשוגע הראשון בהיסטוריה שהסכים להציל כור גרעיני, ועשיתי את זה לפני 44 שנה כאן בישראל", אומר הצוללן בן ה?73 בראיון ל"ישראל השבוע". "אני יודע בדיוק מה עובר עליהם, אני כמעט טבעתי למוות בבריכת הכור בנחל שורק, אבל אני עד היום גאה ולא מצטער שהתנדבתי לעזור ולהציל במשהו את עתיד המחקר הגרעיני שלנו".

לפי הדיווחים האחרונים, בין 40 ל?50 מעובדי הכור בפוקושימה, שנפגע ברעידת האדמה והצונאמי, נותרו בכור בניסיון למנוע אסון גרעיני עצום. הם, כמו כל העולם, יודעים שמדובר במשימה שדינה מוות. הציבור ביפן משתאה לנוכח האומץ וההקרבה, הדיווחים על פועלם מובלטים בתקשורת, והם זוכים לכבוד גיבורים.

סתיו גדל בקיבוץ דגניה ב', עבד כנער בפלחה והתגייס בתחילת שנות ה?60 לשייטת 13. הוא שירת כלוחם ביחידת הצוללנים, והשתתף במבצעים עלומים. אחרי שהשתחרר הלך לעבוד בשדה, אבל הים ואהבת הצלילה לא עזבו אותו. "לא היתה אז בארץ צלילה אזרחית. אז כל המחזור המשוחרר שלנו מהשייטת החליט לקחת ימי חופש מהקיבוץ, ולהתחיל להקים את העסק הזה בישראל.

"אני ואלישע לינדר ממעגן מיכאל עזבנו את השדות בקיבוצים לכמה ימים, התחלנו לצלול בעתלית, בחוף דור ובקיסריה והקמנו אגודה לארכיאולוגיה תת?ימית שביצעה מחקרים", מספר סתיו.

סתיו הפך למנהל מועדון הצלילה שהקים הברון רוטשילד בקיסריה. "יום אחד הגיע לכאן מיליונר אמריקני בשם לינק, והציב בקיסריה ספינת מחקר. התחלתי לעבוד איתו, צללתי 4 מטר מתחת לפני הים, ופתאום ראיתי משהו צהוב מהבהב. זאת היתה טבעת זהב עתיקה עם חותם מצרי. אמנם חתמתי עם לינק שכל מה שאני מוצא עובר אליו, אבל החלטתי להסתיר את זה ממנו ולתת למי שהיתה אז חברה שלי ולימים אשתי הראשונה לענוד אותה קצת עד שאמסור אותה למדינה", מספר סתיו. "היא נורא התרגשה, וכתבה על כך לאמא שלה בארה"ב. בשנות ה?60 היו פותחים כאן מכתבים בצנזורה אז אחרי כמה ימים לקחו את חברה שלי לחקירה במשטרה. בסוף קיבלתי קנס של 20 לירות, הטבעת הועברה למדינה ונעלמה במוזיאון ישראל".

המרכז למחקר גרעיני שורק החל לפעול ב?1960 סמוך ליבנה, ובו מתבצעים מחקר ופיתוח למטרות אזרחיות, קידום ושימוש בשיטות גרעיניות במשק החשמל, תעשייה, רפואה וחקלאות. 7 שנים לאחר הפעלתו אירעה תקלה, ובמארס 1967, ביום גשום מאוד, הגיעו לקיסריה עובדי הכור וביקשו לדבר עם סתיו. "המהנדסים מהכור אמרו לי שיש תקלה מסובכת בבריכה המיוחדת של הכור, שתפקידה לקלוט את הקרינה הרדיואקטיבית ולמנוע ממנה להיפלט לאטמוספרה. הם הסבירו שאחד הכבלים שם נקרע, וחייבים לצלול לעומק של יותר מ?11 מטר כדי לתקן אותו.

"שאלתי אותם למה הם לא הלכו לחיל הים. הייתי איש פרטי, אמנם צוללן, אבל מה לי ולזה? הם אמרו לי שהם כבר היו בשייטת, והם סירבו לעשות את העבודה הזאת, אבל אמרו להם שיש משוגע אחד בקיסריה, שבטח יסכים להתנדב לטירוף הזה. הם גם אמרו שהם לא יודעים מה סכנת הקרינה שמצפה לי אבל הדגישו שאני חייב להציל את הכור. לא יכולתי להגיד לזה לא. אולי קשה לתפוס, אבל פעם היו כאן ציונות, אידיאולוגיה, התנדבות למען העם והכלל - אז אמרתי יאללה, עושים את זה".

וכך, מי שנחשב לאחד הצוללנים האמיצים והטובים של השייטת מצא עצמו באימונים מפרכים שיכינו אותו לכניסה לבריכה הרדיואקטיבית. "נסעתי לשייטת ותפסתי את צוקר, שהיה הגומאי מספר אחת בחיל. אמרתי לו לייצר את חליפת הגומי של החיים שלו, שתהיה הכי אטומה בעולם. הוא בנה לי מערך שלם שהיה מבוסס על חליפת גומי יבשה, משקפת אטומה לכל הפנים, אוברול צמר, חליפת גומי רטובה, כפפות צמר עבות, גרביים עבות, נעלי אמודאים של 25 קילו מכל צד. במשך שבוע עשיתי עשרות אימונים עם החליפה. זרקו אותי למים בשייטת, הייתי שם שעה וחצי ושיצאתי גיליתי שלא נכנסה אפילו טיפה אחת והייתי יבש. בינתיים הכור הושבת".

מצויד בכלי עבודה, לבוש בחליפה האטומה וחדור בהרבה רוח קרב, הגיע סתיו להציל את עתיד המחקר הגרעיני בישראל. "הייתי המום. כל העובדים חיכו עם הלבוש הלבן שלהם במרפסות לראות מי המשוגע שמוכן להיכנס לבריכה עם הקרינה, דבר שטרם היה בהיסטוריה.

"הרגשתי כמו הגולם מפראג", משחזר סתיו, "באו איתי שני החברים הכי טובים שלי מהשייטת, שוקה שפירא ודן תל, והם השקיעו אותי בבריכה. פתאום הבנתי שבכלל מדובר במים חמים, אדים כיסו לי את המשקפת ולא יכולתי בכלל לראות. אז צללתי עד הנקודה, ונעמדתי שם על הברכיים. הייתי צריך להוציא את הכבל הקרוע, ולחבר את הכבל החדש. על הברכיים ובתוך בריכת הכור שלפתי את כלי העבודה וביצעתי את הנדרש, אבל הפין עשה לי חור קטן בחליפה, והתחילו להיכנס לי מים מהבריכה. מהר נתתי סימן בחבל והעלו אותי למעלה".

סתיו נשלף החוצה, שטפו אותו עם זרנוקי מים. אף אחד לא נגע בבגדים שלו והם נלקחו עם מלקחי עץ לטיהור. לאחר שעשו לו בדיקות נאמר לו שאין מה לדאוג כי הקרינה שהוא ספג שווה לשני צילומי רנטגן בלבד. "סיימתי את העבודה, העמסתי את הציוד שלי על הסוסיתא הישנה וחזרתי הביתה", הוא מספר. "חשבתי לעצמי שעשיתי זאת, הצלתי את הכור ובטח כולם מרוצים".

סתיו נחשב לאגדת צלילה, ולמועדון הצלילה בקיסריה נהרו מכל רחבי הארץ. יצא לו שם של מדריך קשוח, וגם הוא מודה שלא השכיל להבין שהחניכים שלו הם אזרחים ולא לוחמים, ואם עשו טעות הוא הריץ אותם כעונש בכל האזור. אחרי שכבר היה בטוח שהוא רק צריך להתמיד בלימוד הצלילה ובהעמקת הידע התת?מימי שוב הגיעו שני המהנדסים מהכור. "הם אמרו לי שעכשיו יש תקלה בצד השני של הבריכה, אין מה לעשות - צריך להיכנס שוב".

סתיו לא התווכח הפעם, ערך שוב מסע אימונים מפרך והגיע שוב לעזור. "הם כיבו שוב את הכור, אבל אמרו לי שבחצי הבריכה שבו אני לא אעבוד לא נפלטה כל הקרינה, ולכן הם ישימו שם רשת טניס שתמנע ממני לעבור בטעות לאזור הנגוע. נכנסתי שוב לתוך הבריכה, התחלתי לעבוד, הצלחתי לתקן את התקלה החדשה, ופתאום אני מרגיש שאני מסובך ברשת הטניס, ולא יכול לקום ולזוז", הוא נזכר. "ידעתי שזמני קצר וקצוב מתחת למים, שיש לי אוויר במכל לעוד 20 דקות, והתחלתי לדבר עם עצמי. אמרתי 'אל תיכנס לפאניקה. אם תתחיל להתפרע עכשיו כדי לצאת מהסיבוך הזה עם רשת הטניס המצב יכול להיות עוד יותר מסובך'. אז גם הבנתי כמה ברדק היה בכל המבצע הזה. האנשים שליוו אותי מלמעלה הבינו שאני מסובך כי הכל שקוף, אבל לא יכלו לעשות דבר כדי להציל אותי כי לא הכנו עוד חליפה אטומה. אפילו סכין לא היה לי כדי לחתוך את הרשת. זה מצב כזה של חוסר אונים וידיעה שהזמן אוזל ואני הולך למות".

סתיו הפעיל כבר את הרזרבה במכל האוויר הדחוס וידע שיש לו עוד 5 דקות עד לנשימה האחרונה. "כל הזמן שלחתי את הידיים אחורה כדי להתיר את הסבך ולשחרר את עצמי מרשת הטניס. לא הצלחתי. כבר ראיתי שחור בעיניים. ידעתי שזה הסימן שאני עוד רגע מאבד את ההכרה. אמרתי לעצמי 'זהו, אני טובע למוות. אחרי כל המבצעים שעשיתי, אחרי כל הצלילות בעומק נמלי האויב, אני מת כאן בבריכה הזאת. זה צחוק הגורל'", הוא משחזר את רגעי האימה. רגע לפני שהסתיים האוויר במכל לחלוטין, סתיו הצליח להיחלץ מרשת הטניס. "טסתי למעלה, אני זוכר איך עליתי בסערה מהבריכה, העפתי את המשקפת האטומה ונתתי כזאת נשימה ענקית. ענקית".

סתיו מעולם לא קיבל לדבריו שום תעודת הערכה על עבודתו האמיצה וההרואית במרכז למחקר גרעיני. "לא ביקשתי אף פעם כלום, לא קיבלתי על זה אגורה וגם לא חשבתי שאני צריך לקבל", הוא אומר. "אני רואה עכשיו את העובדים היפנים שנשארו להציל את העם שלהם, את הכורים הגרעיניים שנפגעו שם כתוצאה מרעידת האדמה והצונאמי, ואני פשוט מעריץ אותם. לדעתי, הם הולכים אל מותם הבטוח וזה יקרה להם בייסורים.

"זה מזכיר לי רק במשהו את המעשה שלי", הוא אומר בצניעות, "אבל כאחד שעשה משהו דומה אני מבין את הרוח שלהם, את הנתינה. הם גיבורים אמיתיים והם באמת עושים זאת כדי להציל את הסביבה, את ארצם, את העולם. הסתכלתי על השידורים, זה מאוד עניין אותי וכל הזמן חשבתי על העובדים המסכנים האלו, חשבתי איך הם גומרים לעצמם את החיים ובייסורים גדולים. הבנתי שצדקת דרכם ואמונתם במעשה שלהם גוברות על כל השיקולים האחרים".

בערב הוא חוזר הביתה אל רחל הרמתי, בת הזוג שלו. הרמתי מקבלת את פניו ואומרת שנורא מעליב שהמדינה לא העניקה אפילו מכתב תודה לאיש האמיץ הזה. "אחרי שביקרנו לפני כמה שנים בכור החלטתי שמגיע לחיים את מעט הכבוד שעוד אפשר להעניק לו על עבודתו ההתנדבותית והמסוכנת בבריכת הכור", היא מספרת. "הוא לא קיבל כסף, לא דרש כלום, מה יקרה אם ישאירו לו מכתב תודה קטן, משהו עם טיפת הוקרה? מה כבר יקרה?".

מהוועדה לאנרגיה אטומית נמסר בתגובה כי "לפני למעלה מארבעה עשורים נטל מר סתיו חלק בפעילות שנועדה לתקן תקלה במתקן שנמצא בתוך בריכת הכור, ולא תקלה הקשורה לכור עצמו.

"במהלך פעילות זו לא נשקפה כל סכנה לבריאותו, והיא נעשתה תחת פיקוח הדוק של גורמי בטיחות מוסמכים, ולא נמדדה כל חשיפה לקרינה במהלכה. לפני מספר שנים נענינו לבקשת מר סתיו ואשתו לבקר בכור ולצלמו. דלתנו נשארה פתוחה ואנו נשמח לארח את מר סתיו בשנית ולשמוע את סיפור חייו, שבוודאי מרתק מאוד".