הדס פרי?בר היתה בת 32 בלבד כשהתגלה במוחה גידול. אישה צעירה ובריאה, בתחילת דרכה, שסיימה תואר באדריכלות והספיקה לעבוד תקופה קצרה ולשכור דירה עם בן זוגה בתל אביב, לאחר שחזרו משהות משותפת של כשנה באפריקה. תוצאות בדיקת ההדמיה שינו את חייה מן הקצה אל הקצה. מייד אחרי האבחון, ב?22 בינואר 2006, היא מיהרה למחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים איכילוב מלווה בבן זוגה ובאחותה תמי, ושם נפגשה עם פרופ' צבי רם, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית ואחד מבכירי הנוירוכירורגים בישראל. פרופ' רם ביקש להרגיע את הדס ואמר לה כי הניתוח להסרת הגידול "צפוי להיות קל משום מיקומו הנוח של הגידול ומימדיו".
כשבועיים אחר כך, ב?2 בפברואר 2006, היא נכנסה לחדר הניתוח באיכילוב בשעה 07:00 בבוקר, ואחרי תשע שעות של ניתוח מסובך ומורכב שביצעו פרופ' רם ופרופ' שלומי קונסטנטיני, מבכירי המחלקה, הגידול הוסר ממוחה והיא הועברה להתאוששות במחלקה לטיפול נמרץ של המחלקה הנוירוכירורגית. כעשרה ימים לאחר הניתוח, כך נטען בכתב התביעה שהגישו הוריה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע והמתברר בימים אלו, החל מצבה של הדס להידרדר במהירות. כחודשיים לאחר מכן היא נפטרה מחיידק אלים במיוחד שבו נדבקה, לטענת התביעה, במהלך האשפוז בבית החולים.
במרבית הדיונים וההתכתבויות הפנימיות במערכת הבריאות על החולים שנפגעו ומתו מזיהומים ש"אספו" בבתי החולים יש התעלמות מחולים ספציפיים, ומכאן שמקרים קשים אלו הם נטולי פנים ושמות. המקרה הכואב של הדס ז"ל מאפשר הזדמנות נדירה וחשובה לגלות אם ואיך נדבקה חולה ספציפית בזיהום בין כותלי בית החולים ועד כמה היה פשוט, לטענת התביעה, למנוע את ההידבקות הזו.
את התביעה נגד משרד הבריאות הגישו רבקה ואילן פרי?בר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ב?2009, שלוש שנים אחרי האירוע הטרגי. התביעה, שהוגשה על ידי עו"ד שי פויירינג, שהוא רופא בהכשרתו שהתמחה בעריכת דין ומתמקד בתביעות רשלנות רפואית, מתבססת, לצד חוות דעת רפואיות רבות, על מחברת שבה תיעדה האם רבקה בזמן אמת את התרשמותה מימי האשפוז של בתה ואת ההידרדרות החמורה במצבה. לדברי האם, היא החלה את התיעוד סמוך מאוד לתחילת האשפוז של הדס, לאחר שהתעורר בה חשש לתקלות רבות בטיפול בבתה והיא הרגישה חובה לתעד אותו שלב אחרי שלב.
על פי היומן המצמרר של האם, כעשרה ימים לאחר הניתוח היא שמה לב כי הצלקת באזור הניתוח בראש נפוחה ואז, לדבריה, "הפניתי את תשומת ליבם של האחיות והרופאים לדבר. הם טענו שזה לא מדאיג ואמרו שככה זה בדרך כלל בתהליך ההחלמה של צלקת. אחד הרופאים במחלקה בדק אותה ואמר שאין מקום לדאגה כל עוד אין נזילה מהצלקת, אבל מייד אחרי שהוא עזב את מיטתה, בן זוגה הבחין בסימנים של נזילה מהצלקת והיפנה את תשומת ליבו של הרופא. הרופא לקח דגימה מהצלקת לבדיקה במעבדה וסגר את מקום הנזילה עם סיכות, אבל ממצא זה לא דווח לפרופ' רם".
רבקה כתבה עוד ביומן האשפוז כי "במשך כל הימים התברר לנו שאין 'אבא' ואין עם מי לדבר ועל מי לסמוך - כשפרופ' רם נמצא בחו"ל, וגם לצערנו כשהוא נמצא בארץ. אף פעם אין לו זמן לדבר איתנו בצורה מסודרת. הרגשנו גם שהרופאים לא רוצים 'להתעסק' עם החולה של פרופ' רם והבנו בהמשך מפרופ' רם עצמו שהוא הינחה מפורשות את הרופאים שלא לדבר איתנו".
יומיים לאחר אותה תקרית הגיעה רבקה בסביבות 07:30 למחלקה ולהפתעתה, "ראיתי את הדס מקופלת במיטתה והבנתי לפי הבעת עיניה שהיא לא בסדר. התקשורת שלנו איתה נעשתה באמצעות העיניים והידיים ושפת הגוף. לקחתי אותה להתרחץ ולאחר מכן קראתי לאחות האחראית ואמרתי לה שהיא לא נראית טוב. היא אמרה לי ש'זה שום דבר והדס פשוט לא מרוצה מהחדר שבו היא מאושפזת כי יש שם נשים מבוגרות'. אמרתי לה שזה ממש שטויות ושתקרא לרופא כי משהו אצל הדס לא בסדר. משיחה עם חולה שהיתה עם הדס בחדר הבנתי אז שהיא לא היתה שקטה כל הלילה, ואיש מאנשי הצוות לא ניגש אליה. יותר מאוחר הבנתי שבאותו לילה עלה חומה ל?39 מעלות!".
ביומן ציינה האם רבקה כי "אז גם הדס החלה להקיא ובתוך מספר דקות הופיעו אצלה פרכוסים. לאחר מכן התברר לנו שהיא לקתה בדלקת קרום המוח כתוצאה מהידבקות בחיידק הקלבסיאלה, שהוא חיידק בית חולים שהיה מצוי ביחידה לטיפול נמרץ של המחלקה הנוירוכירורגית. משיחה עם פרופ' רם הופתענו גם לגלות שהיחידה לטיפול נמרץ במחלקה הנוירוכירורגית אינה עומדת בקריטריונים המקובלים של יחידות כאלה בהיבט של שמירה מפני זיהומים. לכל אורך אשפוזה של הדס ביחידה נוכחנו כי הצוותים אינם מבצעים פעולות אלמנטריות לשמירה על החולים כמו רחיצת ידיים, החלפת חלוקים וכו'". מבחינת המשפחה, אי שמירה מפני הדבקה בזיהום שווה רשלנות שעלתה להדס בחייה.
"כאן זה לא ברלין"
לאחר ההידרדרות במצבה הוחזרה הדס ליחידה לטיפול נמרץ, ולדברי האם, "כל אותו בוקר הצוות המטפל נראה אובד עצות, כאילו זו הפעם הראשונה שהם נתקלים בתופעה של חולה עם פרכוסים וחום גבוה. כל שעות הבוקר עברו במצב של אי שקט קיצוני, לא ניתן היה לתקשר עם הדס והיא נראתה במצוקה קשה ועדיין ללא מתן טיפול אנטיביוטי".
למחרת מצבה של הדס הלך והידרדר, היה לה חום גבוה, היא הורדמה והונשמה, ובחצות הועברה מהמחלקה הנוירוכירורגית למחלקה לטיפול נמרץ כללי באיכילוב כשהיא במצב קריטי. כעבור יומיים הדס כבר לא היתה מורדמת, אבל לפי היומן של האם, "נאמר לנו שהיא שרויה עדיין במצב של קומה עמוקה. לפי המלצתו של פרופ' רם הזמנו את פרופ' צבי רפפורט, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבילינסון, שאמר שהמצב שלה קשה ביותר ואין לו מה לעזור או לייעץ".
ביום ראשון נכתב ביומן: "פרופ' רם פוגש אותנו בבוקר ליד המחלקה ובמסדרון, כהרגלו, אומר לנו את הרע מכל: מצבה של הדס אנוש וללא תקווה... משלב זה ואילך, עד יום מותה - הדס אינה מזיזה ידיים ורגליים וכנראה אינה רואה. בהדרגה אנו מבינים שהיא מגיבה לקולות שלנו בפקיחת עיניים".
כמה שבועות לאחר מכן, ביום חמישי, 30 במארס 2006, נודע למשפחה כי אצל הדס נמצאו סימנים (בבדיקת השתן במעבדה) של שני חיידקים שידועים כנרכשים בעת האשפוז, כולל חיידק הקלבסיאלה שעמיד בפני מרבית תרופות האנטיביוטיקה הקיימות. רבקה כתבה ביומנה כי "בבירור פשוט הסתבר כי אחד החיידקים נמצא אצל חולה אחר שמטופל באותה יחידה, וקרוב לוודאי שהחיידק הועבר להדס דרך מטפלים שלא נקטו אמצעי זהירות כמו שטיפת ידיים והחלפת חלוקים. כששאלנו את פרופ' רם, בפרוזדור, כמובן, איך זה שבמחלקתו אין שמירה מפני הזיהומים הללו, הוא טען ש'אין מה לעשות, כאן זה לא ברלין'".
בכתב התביעה הודגש גם כי "לאורך כל האשפוז השתוממו בני המשפחה של הדס להיווכח עד כמה היתה התנהלות כל אנשי הצוות הרפואי מזלזלת ובלתי מקצועית בכל הכרוך במניעת זיהומים. הם פנו מספר פעמים לאנשי הצוות והעירו על תופעות מטרידות, חוזרות ונשנות, למשל רמת ניקיון ירודה בחדר, אי נטילת ידיים של אנשי הצוות במעבר מחולה לחולה, אי החלפת חלוקים, כניסת מבקרים המונית, אי ציוד המבקרים בחלוקים וכו'".
כחודש לאחר מכן, ביום שישי, 28 באפריל 2006, הצוות הרפואי עידכן את המשפחה שהדס נמצאת קרוב מאוד להגדרת מצבה כ"מוות מוחי" והחלו לדבר איתם באופן מרומז על אפשרות של השתלת איברים. באותו ערב הגיע פרופ' רם שחזר זה עתה מחו"ל, והתיישב עם בני המשפחה בלובי של המחלקה. רבקה כתבה אז ביומנה כי "כשעלתה הבקשה להיכנס למשרדו ולדבר באופן פרטי ענה פרופ' רם ש'אנחנו כבר יושבים כאן, וזה בסדר'. התנהלה שיחה קולנית וטעונה מאוד. טענו נגדו על היעדר תשומת לב והטיפול בשלט רחוק בהדס. העלינו את נושא הזיהומים המשתוללים ביחידה, ועל חוסר אכפתיות מצד הצוות הרפואי שאינו עושה מאמץ מינימלי דוגמת רחיצת ידיים כדי להתמודד עם המחדל. התקוממנו על ההתייחסות המינורית שניתנה לעליית חום גופה של הדס על רקע ניתוח כל כך מורכב ומסובך. טענו נגדו באשר לאדישות וחוסר המעורבות של הצוות הרפואי הבכיר בטיפול בהדס בהיעדרו ועל כך שאינו מצליח לנהל את הצוות הרפואי תחתיו כך שישמרו על העבודה שהוא עושה כמנתח... רם התייחס לדברים ואמר שמהלכים בלתי שגרתיים כאלה נבדקים במסגרת ישיבה של הצוות הרפואי שתתקיים בוודאי גם במקרה זה. הוא אמר שמדובר בכישלון שלו ושל המערכת, ואנו חשים כך כלפיו וכלפי המערכת".
התרופות מיסכו החום והזיהום
כתב התביעה שהגישה משפחת פרי?בר נגד משרד הבריאות מסתמך על חוות דעתו של פרופ' איתן רובינשטיין, מומחה למחלות פנימיות וזיהומיות שניהל בעבר את היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא בתל השומר ומנהל כיום יחידה זהה בבית החולים האוניברסיטאי שבויניפג בקנדה. פרופ' רובינשטיין, שנחשב לאחד המומחים הישראלים הבולטים בתחום זה, כתב כי "כשחולה מתאשפז בבית החולים לשם ניתוח או כל טיפול אחר, עומדת לו הזכות שלא להידבק בזיהום ובוודאי לא בזיהום בחיידק קשה טיפול כפי שאירע במקרה של הדס. להערכתי, מערכת האמון בין החולה לבין רופאיו והמוסד הרפואי היא כזו שצריכה להבטיח כי זיהום כזה לא יתרחש, ובוודאי לא בחיידק מסוכן כגון זה. להערכתי, ניתוחה של הדס לא היה חייב להתבצע מיידית והיה אפשר לדחות אותו עד שההתפרצות בחיידק זה תטופל בהצלחה. היה גם נכון להציג מצב זה לחולה ולבני משפחתה ולהצביע על אלטרנטיבות קיימות כגון ניתוח במוסד רפואי אחר, שבו בעיה זו אינה קיימת".
פרופ' רובינשטיין קבע כי התנהלות המערכת הרפואית באיכילוב "לקתה במספר פגמים בלתי סבירים, אשר גרמו בתחילה להופעת הזיהום שבו לקתה הדס ובהמשך הקטינו משמעותית את סיכוייה להחלים ממנו. היה פגם מערכתי שאיפשר התפרצות זיהום כה קשה בלי שננקט טיפול מערכתי ראוי... שכן ידוע שהתפרצות זיהום חיידקי מסוג זה מתרחשת בשל שילוב היגיינה לקויה בבית החולים עם שימוש בלתי מושכל ומופרז בתרופות אנטיביוטיקה. הצעדים המערכתיים שננקטו בעקבות זיהומים קודמים בחיידק זה בבית החולים היו מאוחרים מדי, ורק לאחר שהתפרצות חיידק זה ודומיו בבתי החולים בארץ גבתה מחיר כבד ביותר".
פרופ' רובינשטיין קבע עוד בחוות דעתו כי האפשרות שהדס לקתה בזיהום "נשללה על ידי הרופאים במשך ימים אחר הניתוח רק בהסתמך על העובדה שלא סבלה מחום, וזאת תוך התעלמות מהעובדה שבכל הזמן הזה היא טופלה בקביעות בתרופות משככות חום, וברור מאליו שתרופות אלו מיסכו את החום הגבוה ובכך מנעו את אבחון הזיהום במועד שבו היה עדיין ניתן לטפל בו בהצלחה משמעותית... גם משהופיע לבסוף חום, הרופאים לא התנהלו בסבירות שכן לא ביצעו בירור הולם וראוי. לו התנהלו הרופאים בסבירות, היה בידם לאבחן את הזיהום בשלב מוקדם שבו היו לטיפול האנטיביוטי סיכויי הצלחה משמעותיים ביותר".
בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט מטעמם של משרד הבריאות ובית החולים איכילוב, הם דוחים את כל הטענות של משפחת פרי?בר. את חוות הדעת שהוגשה מטעם בית החולים כתב פרופ' שי אשכנזי, יו"ר המועצה המדעית בהסתדרות הרפואית, מנהל מחלקת ילדים א' ויועץ למחלות זיהומיות במרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה. פרופ' אשכנזי כתב כי "גם בנקיטת אמצעי הזהירות המומלצים, לא ניתן למנוע לחלוטין זיהומים לאחר ניתוחים, ועצם הופעת זיהום לאחר ניתוח מוח אינה מעידה על התנהלות רפואית שאינה איכותית או על רשלנות רפואית".
בכתב ההגנה שהגישה עו"ד מיטל אלמגור נטען עוד כי "הטיפול הרפואי אשר הוענק להדס ניתן לה על ידי רופאים מיומנים, מקצועיים ובעלי ניסיון עשיר בביצוע טיפולים ובבדיקות מן הסוג שבוצעו בפועל, לרבות מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים, ובמהלך הטיפול פעלו גם בזהירות, בסבירות ומתוך הפעלת שיקול דעת כפי שצוות רפואי סביר וזהיר היה נוהג בנסיבות העניין... אין ולו ראשית ראיה כי מותה של המנוחה היה נמנע בנסיבת שבהן היה ניתן טיפול שונה או אחר מזה שניתן בפועל על ידי הצוות הרפואי, ולראיה גם לאחר שמוגר הזיהום החיידקי מספר ימים לאחר שאותר, הידרדר מצבה של המנוחה עד למותה מספר שבועות מאוחר יותר".
1,000 מתים בשנה
"לפחות 27 אלף חולים נפגעים מדי שנה מזיהומים שהם נדבקו בהם בכל בתי החולים בארץ בשל עצם האשפוז. את מרבית ההידבקויות האלה היה אפשר למנוע אם היתה הקפדה על כללי ההיגיינה בזמן הטיפול והאשפוז, כולל הקפדה על הניקיון סביב מיטת החולה, שמירה על סטריליות המכשירים וציוד שמועבר בין חולה לחולה, וכן הקפדה על שטיפה וחיטוי ידי אנשי הצוות במעבר בין חולה לחולה. אני מעריך שהיה אפשר להציל את חייהם של 1,000 חולים בכל שנה, אם אנשי הצוות הרפואי היו מקפידים על כללי ההיגיינה הבסיסיים והאלמנטריים ביותר", כך, בגילוי לב, מודה פרופ' יהודה כרמלי, ראש היחידה הארצית למניעת זיהומים במשרד הבריאות.
העובדה שאחת הסכנות הגדולות ביותר במהלך כל אשפוז היא הידבקות מיותרת באחד מהחיידקים שמשגשגים במחלקות ובמסדרונות בבית החולים ידועה כמעט לכולם. העובדה שהמערכת עצמה יודעת שאפשר, בעזרת מהלך כה אלמנטרי כמו שמירה על היגיינה בסיסית, למזער את הנזק ולהציל מאות אנשים בשנה, מרתיחה לא פחות מהיותה מזעזעת.
רק לפני שנה כתב על נושא זה בדיוק מנהל בית החולים איכילוב בתל אביב, פרופ' גבי ברבש, מכתב פנימי יוצא דופן בחריפותו ובחומרתו לפרופ' גדעון אורצקי, מנהל המחלקה לניתוחי לב בבית החולים. במכתב, שנכתב במאי 2010 והגיע לידי "ישראל שישבת", כתב פרופ' ברבש כי "הנתון המדהים והמדאיג ביותר במחלקת ניתוח לב וחזה בבית החולים הוא של שיעורי ההדבקה של החולים בזיהומים: עלייה עצומה של פי חמישה בהידבקות החולים לאחר ניתוחי לב בזיהומים, אשפוזים ממושכים ותמותה של חלק גדול מהם. כך, למשל, כ?70 אחוז מהחולים שנדבקו בזיהום הנפוץ מסוג Mersa מתו ומחצית מהחולים שנבדקו בזיהום נפוץ אחר (אצינטובקטר) מתו גם כן. ברור לכולם שהחולים הצעירים וה'חזקים' יותר שורדים טוב יותר את תוספת הזיהום והחולים המורכבים (רפואית) לא מחזיקים מעמד".
פרופ' ברבש כתב מפורשות כי אחת הסיבות להתפרצות הקשה של הזיהומים היתה ההתנהגות השגרתית של הצוות הרפואי והסיעודי עצמו, שנהג שלא על פי הכללים הבסיסיים והוראות משרד הבריאות למניעת העברת זיהומים מחולה לחולה בזמן האשפוז. ההוראות כוללות בין השאר שטיפה וחיטוי של הידיים כשאיש צוות עובר בטיפול בין חולה לחולה, לפני כל פעולה רפואית חודרנית, הזרקה, טיפול בעירוי וכן לפני כל טיפול במזון, יציאה מהשירותים וכו'.
במכתבו התריע פרופ' ברבש כי הצוות במחלקה, ובמיוחד הרופאים, מודים בהתנהגות שלא לפי הכללים המחייבים בידוד החולים שלקו בזיהום, וזאת כדי לצמצם את האפשרות שהם ידביקו חולים אחרים ונקיטת אמצעי מניעה שגרתיים אחרים. ברבש ציין כי הדבר בולט במיוחד דווקא ביחידה לטיפול נמרץ בתוך מחלקת ניתוחי לב, שבה מאושפזים החולים הקשים ביותר לאחר ניתוחי לב.
"במשך כל 16 שנותיי כמנהל בית החולים, לא הוצאתי מעולם פנייה חריגה כמו מכתב זה למנהל מחלקה בבית החולים", חתם פרופ' ברבש את המכתב חסר התקדים בחומרתו שנחשף כאן לראשונה. המכתב היה אמור להיות משוגר למנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר איתן חי, כדי שזה יקים ועדה שתקבע אם למחלקה יש בכלל יכולת לשרוד תחת ניהולו של פרופ' אורצקי, אולם בסופו של דבר הוא נשלח למנהל המחלקה בלבד ולא להנהלת משרד הבריאות.
התוצאות של המכתב מדהימות ומכעיסות בו בזמן: באיכילוב אומרים כי בשנה שחלפה מאז שנכתב המכתב החריף של פרופ' ברבש חל שיפור משמעותי מאוד בתפקוד המחלקה בתחום, אשר כבר הביא לירידה חדה במספר החולים שנדבקו בזיהום, וזאת בין השאר בגלל לחץ הדדי של רופאים בכירים במחלקה ומנהל המחלקה פרופ' אורצקי לשינוי דפוסי ההתנהגות של צוות הרופאים והאחיות. לפי הבדיקות בבית החולים (בדיקות מתואמות מראש ובדיקות פתע), רוב הצוות מקפיד סוף סוף לבצע את הפעולה האלמנטרית והבסיסית כל כך: שטיפה וחיטוי ידיים בזמן המעבר בטיפול בין חולה לחולה.
הממצאים על מחלקת ניתוחי לב באיכילוב מעידים עד כמה חיי המטופלים - פשוטו כמשמעו - בכל בתי החולים תלויים בפעולה הכל כך בסיסית של שטיפת הידיים על ידי הצוות הרפואי, והם גם מלמדים שאפשר, אם הנהלת בית החולים והמחלקה מקדישה לכך תשומת לב מספקת, לעשות שינוי גדול בדפוסי ההתנהגות של הצוות הרפואי ובכך להציל חיי אדם.
את הבסיס לומדים בגן הילדים
פרופ' כרמלי, שאחראי למניעת זיהומים בכל בתי החולים בארץ מטעם משרד הבריאות, מנהל את היחידה למניעת זיהומים בבית חולים איכילוב. "תפיסת עולמי שהיא שמניעת זיהומים צריכה להיות נושא ארגוני שמונע על ידי הנהלת בית החולים", הוא מסביר. "היכולת למנוע זיהומים תלויה ביכולת לשנות ולהניע מערכות שלמות. למרות שאת הבסיס - כמו רחיצת ידיים ושמירת היגיינה בסיסית - אנחנו לומדים עוד בגן הילדים, היישום בבית החולים הוא מורכב ומסובך הרבה יותר ודורש התארגנות מערכתית. שינוי התנהגותי הוא דבר שקשה מאוד לעשות, ואני רואה בתפקיד שלי חובה לגרום להנהלות בתי החולים לקדם את הנושא".
פרופ' כרמלי מתריע כי החיידקים המזהמים בבתי החולים "לא עוברים או מידבקים באוויר או במזון. כדי שהם יעברו מחולה לחולה צריך שיהיה מי שיעביר אותם מחולה לחולה, והדבר הבסיסי ביותר למניעת ההידבקות הוא חיטוי הידיים לפי הטיפול בכל חולה. קשה להסביר את זה ולהמחיש את הנושא לצוותים הרפואיים כי אף אחד לא רואה את החיידקים בעיניים ולכן זה נראה תיאורטי, אבל במקומות שחל שינוי מדובר לעיתים ממש בשינוי שדומה להמרת דת. הדבר תלוי גם תמיד במנהל המחלקה ובמידת הדוגמה האישית שהוא נותן לשאר הרופאים ולסטודנטים לרפואה".
לפני כארבע שנים הצהרת שאפשר להציל הרבה מאוד חולים שמתים בבתי החולים לו היו נוקטים את הפעולות הידועות למניעת זיהומים. מאז מונית לאחראי לנושא זה במשרד הבריאות. האם חל שינוי משמעותי ואפשר לומר שמתים פחות חולים מזיהומים?
"עוד רחוקה מאוד הדרך. אנחנו רק בתחילת הדרך, והתחלנו לפעול ברצינות בנושא 20-15 שנה אחרי אירופה וארה"ב. אין עדיין מספיק רופאים שהוכשרו בתחום זה בארץ ובמרבית בתי החולים, וגם ברוב בתי החולים הגדולים אין יחידות שפועלות באופן עצמאי ומובחן למניעת זיהומים, ופעילות זו מעורבבת בפעולות הנחוצות כשלעצמן לטיפול בחולים שכבר לקו בזיהום".
איכילוב ידוע כבית חולים שמשקיע בשנים האחרונות מאמצים ארגוניים, ניהוליים וכספיים גדולים - הרבה יותר מחלק ניכר מבתי החולים בארץ - בעידוד הצוותים הרפואיים להקפיד על שטיפה וחיטוי ידיים לפני כל טיפול בחולה. אבל למרות זאת, הבדיקות הפנימיות הסמויות שמקיים בית החולים מראות כי למרות כל המאמצים, בין 30 ל?50 אחוז מהצוותים הרפואיים והסיעודיים באיכילוב לא מחטאים ידיים לפני הטיפול בחולה.
ממצאים אלה התגלו בשנים האחרונות מבדיקות סמויות שמקיימת היחידה בניהולו של פרופ' כרמלי בבית החולים. במסגרת הבדיקות הסמויות מגיע בודק עם סיפור כיסוי למחלקה (למשל סיפור על סקר שביעות רצון), ומתעד את רחיצת וחיטוי הידיים שמבצע הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה. ממצאי הבדיקות הסמויות החלו לאחר שבבדיקות הגלויות הממצאים היו טובים מאוד, כלומר טובים מדי, ועלה החשש שהממצאים לא משקפים את דפוסי ההתנהגות האמיתיים של הצוותים במחלקה.
פרופ' כרמלי מתריע עוד כי המצב הקשה של תנאי האשפוז בבתי החולים בישראל - הכוללים בין השאר צפיפות אשפוז קשה בחלק מהזמן, מחסור במיטות טיפול נמרץ, אשפוז במסדרונות - דווקא מגבירים את הצורך הקריטי בשטיפה ובחיטוי ידיים בין חולה לחולה. הקפדה על הכללים תצמצם את הסיכוי של החולים להידבק בזיהום קטלני ולמות מעצם אשפוזם בבית חולים בישראל ובגלל שהצוות הרפואי והסיעודי שטיפל בהם לא טרח לרחוץ ולחטא ידיים.
איכילוב: לא ניתן למנוע זיהומים לחלוטין
"ישראל שישבת" ביקש את תגובת בית החולים איכילוב והרופאים המוזכרים בכתבה. דוברת בית החולים איכילוב מסרה בתגובה לטענות משפחת פרי?בר כי "הדס התקבלה בתאריך 29/01/06 במחלקה הנוירוכירורגית לצורך ניתוח להוצאת תהליך גידולי תוך חדרי מסוג נוירוציטומה. יודגש כי מדובר בגידול ממאיר בעל ממאירות נמוכה יחסית ולא בגידול שפיר, כפי שמופיע בכתב התביעה. היא עברה ניתוח מורכב מאוד לכריתת הגידול, על ידי שני מנתחים מהבכירים והמנוסים שבמחלקה, שבמהלכו נכרת הגידול. לאחר הניתוח חזרה פרי?בר להכרה מלאה, אם כי נצפו חסרים נוירולוגיים הקשורים למיקום הגידול, ושהיו צפויים להשתפר בהמשך.
"תהליך ההחלמה של פרי?בר היה שיגרתי למעט חום שהופיע כשבוע לאחר הניתוח, ללא ממצאים ממקדים למחלה זיהומית עד לשינוי במצבה. בהמשך, משהופיע חום מלווה בירידה בערנות, הוחלט על ביצוע ניקור נוזל שידרה. תוצאות הבדיקה הצביעו על לחץ מוגבר ונוזל עכור, המתאימים לדלקת קרום המוח. לאור זאת הוחל מייד במתן אנטיביוטיקה רחבת טווח. לאור היעדר תגובה מספקת לאנטיביוטיקה (בשל נוכחות חיידק אלים ועמיד יחסית לטיפול), תוגברה האנטיביוטיקה והיא הועברה לטיפול נמרץ, שם ניסו להשתלט על התהליך הזיהומי החריף והבלתי נשלט, עד לפטירתה לצערנו בתאריך 29/04/06.
"אשר להתבטאות של פרופ' רם, הוא אכן אמר את המשפט 'כאן זה לא ברלין', וזאת כחלק מתשובה מפורטת שקיבלה המשפחה לשאלתם מדוע מרשים למשפחות להיכנס ליחידה לטיפול נמרץ. פרופ' רם הסביר להם כי המדיניות של ביקורי משפחות במחלקה בפרט ובבית החולים בכלל היא מדיניות ליברלית (שלה זכו גם הם), ולא כמו בגרמניה ובמדינות אחרות שבהן לא מאפשרים כלל לבני משפחה להיכנס ליחידה לטיפול נמרץ. על כן האזכור של ברלין ולא ברור מדוע התייחסה משפחת החולה להסבריו של פרופ' רם בנושא כ'מזלזלת'.
"יובהר כי החולה זכתה לתשומת לב וקיבלה טיפול בהתאם למצבה, ולאורך כל הדרך היתה תקשורת רציפה עם המשפחה על כל מרכיביה. שיקול הדעת של הרופאים בזמן אמת היה ללא דופי והדיון שנערך לגבי אופן הטיפול בה הוא מבחינת 'חוכמה לאחר מעשה'.
"בית החולים מקדיש מאמצים בלתי נלאים לבקרה של זיהומים, כולל אמצעי אכיפה משמעותיים. העובדה שחולה מזדהם לאחר ניתוח היא מצערת, במיוחד לנוכח התוצאה העגומה של המקרה המתואר, אולם לא ניתן למנוע לחלוטין זיהומים בבית חולים פעיל. זיהום כאמור הוא אחת הסכנות המוכרות בניתוחים, כולל ניתוחי מוח, ולגביהם מיודע כל חולה טרם הניתוח. אנו משתתפים בצערה של המשפחה".
בתגובה למכתבו של מנהל בית החולים איכילוב פרופ' ברבש למנהל המחלקה לניתוחי לב בבית החולים, פרופ' גדעון אורצקי, נמסר מאיכילוב כי "בית החולים מקדיש בשש השנים האחרונות מאמצים בלתי נלאים לבקרת זיהומים, כולל אמצעי אכיפה משמעותיים. נושא זה נמצא במוקד תשומת הלב של הנהלת בית החולים ומבוקר באופן תמידי באמצעות היחידה לאפידמיולוגיה. מכתבו של פרופ' ברבש לפרופ' אורצקי ממאי 2010 הוא חלק מבקרה זו.
"בעקבות מכתב זה ביצעה היחידה לאפידמיולוגיה בניהולו של פרופ' יהודה כרמלי, תוך שיתוף פעולה מלא של המחלקה לניתוחי לב, הדרכות רבות לכל צוות המחלקה בנושא מניעת זיהומים, שכללו חיזוק האחריות ההדדית של אנשי הצוות לשמירה על כללי ההיגיינה והטיפול בחולה".
עוד נמסר מאיכילוב כי "נציגי היחידה לאפידמיולוגיה ביקרו מדי יום במחלקה לניתוחי לב וחזה במסגרת ביקורים מתואמים וביקורי פתע לבדיקה ופיקוח על ההערות והשמירה על הנהלים. בעקבות זאת הטיפול במניעת זיהומים במחלקה עבר מהפכה של ממש, כאשר המחלקה כולה התגייסה ונקטה יוזמה לתיקון הליקויים שהתגלו.
"תוצאות פעילות זו באו לידי ביטוי בתוך חצי שנה בלבד, כשמספר רכישות החיידקים היציבים במחלקה ירד ל?0! ובבקרה על היגיינת הידיים של הצוות הרפואי הציון היה 100! תוצאות אלה אף זכו למכתב ברכה מפרופ' ברבש. יודגש כי איכילוב היה הראשון לצאת במסע הסברה למניעת זיהומים כבר ב?2005, ובית החולים ממשיך וימשיך במגמה זו, להבטחת בריאותם ושלומם של מטופליו".