פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כן, כולם בוזגלו

      דגל אחד בולט, חשוב יותר מכל דבר אחר, הונף אתמול שוב בבית המשפט המחוזי בת"א: השוויון בפני החוק. מעכשיו איש ציבור, יהיה מי שיהיה, כפוף לחוק כמו כל אזרח אחר. מעכשיו אין יותר חסינים. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שרים, לא חברי כנסת, לא ראשי הצבא וצמרת המשטרה. כולם שווים. כולם בני ענישה והליכה לכלא.

      הדגל הזה חשוב במיוחד על רקע מה שהתרחש בישראל רק לפני 10 ו-15 שנה: שרשרת זיכויים של אישי ציבור, שהנימוקים לחלק מהם היו מקוממים, מנותקים מהראיות, מביכים ממש. מי שנחשבו נבונים, שקולים וטובים בשביל למלא תפקיד של שר, ח"כ, או יו"ר גוף ציבורי כלשהו - הפכו פתאום, כשהושיבו אותם על ספסל הנאשמים, לחסרי מודעות למעשיהם. לטמבלים גמורים.

      השופטים כל כך התאמצו אז לזכות את המסכנים, עד שהם חדרו למקום ההוא שבין האוזן למוח, מצאו שלא היה כביכול חיבור ביניהם, וקבעו שהתביעה לא הוכיחה כוונה פלילית. היא לא הוכיחה שהנאשם רם המעלה היה ער ומודע למעשיו. לצורך הזיכוי הפכו אותו לטומטום מוחלט.

      דין אחד היה אז למיוחסים האלה, שזוכו בעצם מחמת הטיפשות, ודין אחר לאזרח שאהרן ברק כינה בשעתו "בוזגלו". בוזגלו נתפס תמיד חכם, בעל כוונה, אחראי למעשי הפשע שבהם נתפס. בו טיפלה המערכת ביד קשה. אותו השליכו השופטים לכלא למען יראו וייראו. לאחרים, נציגי עולם השררה, סלחו. כופפו למענם את הרף.

      עכשיו באו שופטי משה קצב - ג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח - ואמרו לציבור בערך כך: לא עוד הבדיחה ההיא שהמיטה חרפה על בתי המשפט ועל המלחמה בפשע ובשחיתות השלטונית. הקרקס ההוא לא בבית ספרנו. לא עוד יחס סלחני לעברייני צמרת, לא עוד עצימת עיניים לטובת מיוחסים, לא עוד קניית גרסאות עיוורת ברוח לא ידעתי, לא הבנתי, לא שמתי לב. לא עוד התבלבלתי, טעיתי, לא התכוונתי - הניחו לנפשי. הסיפור הזה, נכון לעכשיו, נגמר.

      כללי המשחק השתנו

      קצב לא הביא כנראה בחשבון שכללי המשחק השתנו, ושבדומה למלחמה הבלתי מתפשרת בעברייני הצווארון הלבן, הוכרזה בישראל מלחמת חורמה גם בעברייני המין. הוא לא הביא בחשבון שאסור היה לו להגיע למשפט האונס אחרי שהציעו לו עיסקת טיעון נדיבה (הודאה בלטיפות בקושי); שלא כל השופטים עושים במכנסיים כשמגיע אליהם אחד מסמלי הממלכה; שאחרי כל הסערה בפרשיותיו, הקרב שלו עלול להסתיים בכלא חרמון. שזו תהיה התחנה האחרונה.

      נכון, כלא חרמון הוא מקום נחמד עם תנאי כליאה טובים. הוא מתקן מודרני, מרווח, עם דשא ירוק, ספרייה, עברייני צווארון לבן בלי דוקרנים בתאים, וחבר טוב מהימים ההם, אברהם הירשזון. נכון, במושגים של אסירים ותנאי כליאה זה יהיה בית הבראה בשבילו. מקום לנוח ולחשוב על מה שעשה.

      אבל קצב לא נשא עיניו לכלא זה או אחר, כי אם לזיכוי, לטיהור, להפיכת המתלוננות לקורבנותיו לנצח. הוא נשא בצקלונו את יצר הנקמה, הרדיפה, ההשחרה וההשפלה כאילו לא היה די במה שעולל להן בשעתו כשר התיירות וכנשיא. הוא לא עצר, לא היכה על חטא, לא ראה מטר קדימה. הוא דהר והמשיך להסתבך, אולי משום שכבר לפני שנים אימץ לעצמו דפוס התנהגות של עבריינים. אם לא היה מכהן כח"כ, שר ונשיא, אפשר שהיה מגיע לכלא עוד קודם לכן.

      ואכן, אסור לטעות באיש שנשלח אתמול בצדק לשבע שנות מאסר: לא מדובר רק בנשיא לשעבר, מגלומן, חולה גדלות, רודף כבוד חסר תקנה, מזמין פסלים של עצמו, אדם שניצל את כוחו ומעמדו ליציאה לציד של מי שחפץ בגופן. לא מדובר בסתם עשב שוטה שצמח בגינת הפוליטיקה הישראלית.

      ראש קבוצה עבריינית

      מדובר באדם שעמד בפרשה הזאת בראש קבוצה עבריינית שעסקה בבניית אליבי למענו, בכריית בורות למתלוננות, בתפירת תיקים לכמה מהן וברצח אופי של עדים. מדובר בפושע לכל דבר, שהורשע גם בעבירה חמורה של ניסיון לשבש את החקירה. די בעבירה הזאת, שמלמדת לאן מסוגל קצב להגיע, כדי להושיב אותו בכלא.

      קצב ניצח אישית על הפעילות העבריינית כשהוא שולט כמעט בכל מהלך: יוזם, מחלק הוראות, שולח שליחים, מקבל דיווחים. הוא אחרון לטעון לא ידעתי, אני שומע על כך לראשונה, ידיי לא היו במעל. ידיו היו שם, ועוד איך, כמו שהן היו גם מעל החזה של א' ממשרד התיירות. הוא ניהל אישית את החמ"ל של עצמו, כפי שהתברר בחקירה ובמשפט.

      עכשיו, במבט לאחור, בדרך לכלא, יוכל קצב להבין סוף סוף שבכסף לא קונים הכל; שפרקליטים מפורסמים אינם ערובה להצלחה; שיחצנים מנופחים ואגרסיביים עלולים להיות לו לנטל ולא בהכרח לתועלת; שרעש תקשורתי הוא טיפשות ואסון ממש; שחשוד ונאשם במצבו זקוק לשקט, שקט, שקט. לכיבוי שריפות ולא להצתה יזומה. לבריחה מהתקשורת.

      קצב לא ברח ממנה כמו שלא לא עשה דבר להמתקת עונשו. הוא לא הודה בכלום, משך זמן, טפל עלילות על מתלוננות ועדות, שיקר במצח נחושה במשטרה ובבית המשפט, הביא עדי הגנה שגרסתם נמצאה כוזבת. הוא לא ביקש סליחה מקורבנותיו, לא התנצל, לא הביע חרטה על מעשיו בשום שלב - הוא עשה כל שגיאה אפשרית.

      על מה, אם כן, מלינים מקורביו? איזו סיבה להקלה בעונש סיפק האנס הסדרתי הזה לשופטים? על מה ולמה צריך בית המשפט לרחם עליו כשהוא עצמו לא מרחם על קורבנותיו?

      שקרניות, הוא כינה אותן אתמול, כאילו שלושה שופטים לא ישבו במשך שנה בדין, הפכו כל אבן, בחנו כל טענה וגירסה שלו, והגיעו לשורה התחתונה: מי ששיקר בסיפור הזה עשרות פעמים זה משה קצב. בית המשפט, פה אחד, לא האמין לו.

      כאן לא היתה מחלוקת בין השופטים, כמו שלא היתה מחלוקת בשאלת ההרשעה: הנשיא לשעבר עשה מה שייחסו לו התובעים, עוה"ד רונית עמיאל וניסים מרום. הוא הוא הפושע. הוא האיש הרע בסיפור. הוא צריך לשלם על מעלליו. שבע שנים בפועל הוא עונש סביר, מידתי. אנס שהיה משבש את חקירתו - ושאין לו כסף, יחצנים ופרקליטים מהשורה הראשונה - עלול היה לקבל יותר.