בסוף השבוע הקודם שוב בוצעה בלימת חירום של רכבת נוסעים ליד שבי ציון בידי נוסע שראה עשן עולה מתחתית הקרון וחשש משריפה. הדיווח הראשון לציבור מטעם הנהלת הרכבת היה דיווח מרגיע, ולפיו בלם של אחד הקרונות נתפס והעלה עשן. שלשום שוב התרחשה תקלה.
התקלות האחרונות מצטרפות לסידרת תקלות בטיחות, שכולן מצביעות על תחזוקה לקויה. לפני פחות משלושה חודשים עלתה באש רכבת ליד יקום. אחד הנוסעים הפעיל בלם חירום, אבל מערכת פתיחת הדלתות האוטומטית לא פעלה. באירוע נפצעו 121 נוסעים, ורק תושייתו של קצין מג"ב, שירה בזכוכיות החלונות והדלתות מנשקו האישי, הצילה רבים ממוות נורא בחנק ובשריפה. הנהלת הרכבת חקרה את התאונה ופירסמה לציבור מסקנה שלפיה מקור התקלה היה בשיפוץ לקוי של הקרון שעלה באש בדנמרק ב-2001. לא עברו חודשיים ומקרון מאותו סוג שבער ביקום החל לדלוף סולר בעת נסיעה. שוב היה זה נוסע שגרם לעצירת הרכבת. הפעם הסולר לא נדלק אלא רק נשפך מהמכל ההרוס. ואז התברר כי האשמת היצרן המשפץ בדליקה הקודמת היתה ספין תקשורתי של הנהלת הרכבת כדי להוריד מעל גבה את הביקורת, וכי הקרון היה מאותו דגם של הקרון שהבעיר את השריפה ביקום אבל הוא לא שופץ בחו"ל מעולם. המשותף לשני הקרונות היה שהם מתוחזקים בידי רכבת ישראל.
רק הדלפה של דו"ח הביניים של ועדת בדיקה פנימית של הרכבת חשפה את האמת: שימוש בחלקי חילוף לא מקוריים ולא מתאימים, בניגוד להוראות היצרן, במהלך תחזוקת הקרונות על ידי עובדי הרכבת בארץ. ובתמצות - שיטת ה"סמוך".
בהקשר זה יש לציין כי תאונות "פנימיות", כלומר ללא נוסעים, בכלל לא מובאות לידיעת הציבור. כמו שתי תאונות בתחילת פברואר השנה: בראשונה פגעה רכבת נוסעים ריקה ברכבת אחרת במוסך בחיפה ולמחרת נפלה, באותו מוסך, רכבת נוסעים מהפסים.
האווירה המאפשרת לכל כך הרבה אירועים בטיחותיים להתרחש בזמן כל כך קצר, מחייבת שינוי דרסטי, שכן הרכבת מובילה מיליוני בני אדם בשנה למחוז חפצם, אבל השימוש בה תלוי בעיקר באמון הציבור בבטיחות הנסיעה. לכן יש להקים מייד רשות לתחבורה מסילתית בדגם של רשות התעופה האזרחית. לרשות יהיו סמכויות רגולטוריות והיא תוכל לכפות על רכבת ישראל ועל מפעילים שונים של רכבות אחרות (רכבת קלה למשל) נוהלי עבודה תקניים, לפי הוראות יצרני הרכבות. לרשות כזו יהיה גם כן גוף חקירה לתאונות מסילתיות. זהו תחום מקצועי וספציפי שיש לדאוג לכך שיטופל במיומנות, בדומה למיומנות של עו"ד רז, חוקר תאונות אוויריות של הרשות לתעופה אזרחית. רק כך ניתן יהיה לבער את התרבות הארגונית של תחזוקת הרכבת שהביאה אותנו למצב הנוכחי.
אין זו המצאה ייחודית. בכל המדינות המפותחות קיימת רשות כזו. עד הפעלת הרשות בפועל יש לחייב את מפעילי הרכבות לתחזק את כל המערכים שלהם בחוזי שירות מיצרני המערכות עצמם. להם אין מי שינסה לטאטא מסקנות מתחת לשטיח, הרחק מעיני הציבור, ויש להם מה להפסיד הרבה מעבר לנזק כלכלי במדינת ישראל בלבד, אם יפשלו.