פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גוליבר האמריקאי נגרר למלחמה

      אם היה צורך בהוכחה נוספת לכך שהזירה הבינלאומית אינה מהווה את מרחב פעילותו המועדף של אובמה, באה המתקפה של כוחות נאט"ו על לוב והמחישה עד כמה מתקשה הבית הלבן במציאת הנתיב הראוי במדיניותו בסוגיות חוץ וביטחון מרכזיות.

      הממשל, ועל כך תעיד התנהלות שלביו הראשונים של המשבר הלובי, היה מעדיף לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע ממעורבות צבאית. הסלמת הסכסוך עלולה לערער היציבות היחסית בשוק האנרגיה ולגרום לנסיקה במחירי הנפט (שיכולה להזיק קשות למשק האמריקני). מה גם שנקיטת עמדה לוחמנית נגד מדינה מוסלמית נתפסה כסותרת, לכאורה, את שאיפתה של וושינגטון להושיט יד לעולם המוסלמי. קו תקיף גם עלול היה לגרום לקדאפי לשוב לעיסוק בטרור הבינלאומי - וכך לגרור את האומה האמריקאית בחזרה לעידן בוש, שממורשתו ביקש אובמה להתנתק. יתרה מזאת: סדר היום של הממשל ממוקד בהקשרים שונים מן המישור הביטחוני. הסתבכות בזירת המדבר הלובי (כשכ-150 אלף חיילים אמריקנים מוצבים כבר בעירק ובאפגניסטן) תקשה עליו להתרכז במסכת היעדים החברתיים והכלכליים.

      על רקע זה אין זה מפתיע שהנשיא התמיד בשתיקתו יותר משבוע מאז החל קדאפי לטבוח בעמו. מה שמפתיע טמון בפניית הפרסה שעשה הממשל במהלך הימים האחרונים. תפנית זו מתמיהה שבעתיים על רקע העובדה שהנשיא ממשיך להתייחס בסלחנות - אם לא באדישות - למוקדים אחרים של תסיסה (תימן ובחריין), שבהם מפעיל המשטר אלימות נגד המפגינים וכוחות הרפורמה.

      גם לקחי העבר, המצביעים על כך שהפצצות מן האוויר ומן הים אינן בגדר נוסחת קסמים שיש בכוחה להביא לתבוסת כוחות הרשע, עמדו ללא ספק לנגד עיניהם של "כל אנשי אובמה". זה אמור היה להעמידם על מגבלותיה של האסטרטגיה המתגבשת. שכן, באביב 1999 נדרשו לכוחות נאט"ו שפעלו בקוסובו לא פחות מ-78 ימים רצופים של הפצצות מרוכזות עד שמילושביץ' נכנע.

      למרות זאת אנו עדים למהפך המפתיע בעמדה האמריקאית. הגם שקשה לזהות גם היום סימני התלהבות כלשהם בבירה האמריקאית לאחר שנחצה הרוביקון, הסיבה למפנה כפולה ומדגימה פעם נוספת כמה קשה המשימה עבור גוליבר האמריקאי למצוא את האיזון הראוי שבין הערכים והיעדים השונים שהציב לנגד עיניו. בסופו של יום, העובדה שמשטרו של קדאפי הפך למצורע בקרב חלק הארי של העולם הערבי (ועבור הליגה הערבית שהחלה אתמול להביע הסתייגות מהיקף הפעולה הצבאית), היא שהיטתה את הכף עבור הממשל. היא אותתה לו שפעולה צבאית נגד לוב תתנהל בתוך "מרחב מוגן" של לגיטימציה בינלאומית ובין-ערבית.

      מכיוון שבחשיבתו המדינית כל פעולות הנשיא בזירה החיצונית היו אמורות להתנהל במסגרת של מעטפת רב-צדדית, הרצון הערבי לבוא חשבון עם קדאפי גבר על זהירותו מפני הסתבכות צבאית. וכך, בעוד בזירת בחריין - שגם בה מופעל כוח נגד מפגינים - נותר אובאמה דומם (אף שבעלות ברית מרכזיות כסעודיה מעורבות ישירות בדיכוי המהומות), שונים הדברים בשדה הקרב הלובי.

      במילים אחרות: מינונה של האלימות שמפעיל המשטר נגד מתנגדיו, כמו גם היקף ההתנגדות האזורית כלפי השלטון המדכא, הפכו לקריטריונים המרכזיים בהתנהלותו של ממשל אובמה. זאת, תוך הפקרתם של כוחות הרפורמה במוקדים אחרים של המזרח התיכון, כולל בחריין, תימן וסוריה.

      לא הערכים העקרוניים והבסיסיים, כולל הזכות לחיים ולהבעת דעה, ניצבים אפוא במוקד חשיבתו של הממשל, אלא מידת התמיכה הציבורית (פנימית וחיצונית כאחת) המתגבשת סביבם בהקשר מקומי. במכלולים אחרים נרמסים ערכים נאצלים ביד גסה על ידי שותפיו לדרך האסטרטגית של הממשל ללא תגובה של ממש מצידו של הקודקוד המעצמתי. ימים יגידו אם הישענות זו על קונצנזוס אזורי רחב כבסיס מרכזי לפעולה תבוא לכלל ביטוי - גם אם בהקשר דיפלומטי טהור - גם בזירה הפלסטינית.