פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מבחן יפני

      פעם פנתה אלי צעירה מתנועת "מקו?יה" היפנית, שביקורה כאן היה יציאתה הראשונה מתחומי מולדתה, ושאלה אותי שאלה שהציקה לה: "איך את מצליחה להבדיל בין אנשים פה בישראל?", היא רצתה לדעת. "הרי כולם כל כך דומים זה לזה. איך אפשר לזהות מישהו מביניכם, כשכל האנשים נראים בדיוק אותו דבר?"

      מן הביקור שלי ביפן אני זוכרת בעיקר את ההבנה שהיכתה בי שם כי לעולם לא באמת אצליח להבין את היפנים. אף לא את ידידינו הטובים מ"מקויה", שנפשות בני משפחתי קשורות בנפשותיהם כבר שנים רבות. אין ספק שאנחנו מזהים אלה את אלה ויודעים זה על זה פרטים אישיים רבים. אין ספק שיש בינינו גם אהבה, במובן הכי פשוט והכי אנושי של המילה הזאת. עם זאת, ההבדל בין תרבות המערב לתרבות היפנית הוא כה מהותי, עד שדומה כי גם כאשר אדם מערבי מכיר אדם יפני מקרוב, עולם המושגים שלו אינו מאפשר לו להבין אותו באמת.

      על קיר הסלון שלנו תלויה תמונה ממוסגרת שקיבלנו מהם במתנה לפני שנים: כתובת יפנית עתיקה, מצוירת בארבע אותיות "קאנג'י" יפהפיות שאומרות, כשקוראים אותן כמובן מלמעלה למטה: "ק?יי ט?ן, א?יי ג?'ין". כלומר: "יראה כלפי שמיים, אהבה כלפי אדם".

      נראה כי מבחינת העם היפני, זהו המוטו של הסיפור הגדול מנשוא המתחולל כעת בארצם המופלאה. והלוא לכאורה גם אנחנו יודעים משהו על יראה כלפי שמיים ועל אהבה כלפי אדם. אבל כשאנחנו רואים את האופן שבו נושאים היפנים את המכות הקשות הניחתות עליהם, ברור לנו שמעבר לכל האיפוק, הריסון והמשמעת שלהם, שמפעימים אותנו כל כך, ואפילו מעבר למסירות הנפש הטוטאלית, שאנחנו משתאים מעוצמתה, יש ביפנים איזה מרכיב נוסף. סודי. מרכיב שאיננו מסוגלים להגדירו, מפני שתרבותנו - ושפתנו - קצרות מלהגדירו.

      לפני כשנתיים, אחרי מפגש מרגש ולימוד תנ"ך עם אלפים מאנשי "מקויה", לקחו אותנו ידידינו אל גן ריואנג'י העתיק בעיר קיוטו. זהו גן ז?ן, שכל מה שיש בו הם חלקת אבני חצץ בהירה ו-15 סלעים כהים המסודרים על גביה בתפזורת כאילו אקראית. מכל זווית שבה נתבונן בסלעים הללו, כך הסבירו לנו מארחינו, לא נצליח לראות אלא 14 מהם. אבל העניין, הדגישו, הוא שנאמץ את כל החושים שלנו ונשתדל, תוך התרכזות עילאית, להסתכל דווקא אל הסלע ה-15, זה שנסתר מעיני הבשר שלנו, ואיננו מסוגלים לראותו אלא בעיני הרוח.

      אולי היכולת הזאת, להתבונן במה שמעבר למציאות, היא שנותנת כעת לעם היפני את הכוחות המופלאים להתמודד - כלפי שמיים וכלפי אדם - באופן הנשגב הזה, שהאנושות כולה מקבלת ממנו כל כך הרבה השראה.

      "אני חושב שזה מבחן", אמר לי בשבוע החולף ידיד יפני בשיחת טלפון מאזור טוקיו. "אני חושב שזה מבחן שאלוהים עושה לעם היפני, כדי שנגלה את הכוחות הטמונים בנו".

      ואולי, אני חושבת, זה מבחן לעולם כולו.