פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשמנהיגי ערב חוששים לכסאם

      אם מצרים וטוניסיה היו השלב הראשון של המהפכות במזרח התיכון, נדמה שעברנו לשלב השני של המהפכות: האיטי, הקשה, המעייף והסיזיפי, שמלווה בצעדים חסרי תקדים

      המהפכות בטוניסיה ובמצרים היו הראשונות בעולם הערבי. הן בוצעו בהצלחה יתרה על ידי העם, ללא שום התערבות או סיוע מבחוץ, תוך שבועות ספורים בלבד וכמעט ללא שימוש באלימות. הן הציתו, כידוע, אש בשדה הקוצים המזרח-תיכוני ועוררו הפגנות מחאה נגד השלטונות בלוב, בחריין, סוריה, ירדן, עומאן, מרוקו, אלג'יריה ותימן. שליטי אותן מדינות למדו את הלקח מאירועי מצרים וטוניסיה ועשו ככל שביכולתם כדי להנמיך את גובה הלהבות.

      חיילים מצרים ומפגינים בכיכר תחריר בקהיר (רויטרס)
      השלב הראשון - מצרים (צילום: רויטרס)

      אם מצרים וטוניסיה היו השלב הראשון של המהפכות במזרח התיכון, בזכות המהירות שבה הן קרו וההדים שהן עוררו, נדמה שעברנו לשלב השני של המהפכות: השלב האיטי, הקשה, המעייף והסיזיפי. המפגינים עקשנים אך עייפים. גם השלטונות. ההתפתחות המעניינת ביותר בשלב השני, שלה אנו עדים בעיקר בשני המוקדים המעניינים ביותר בעולם הערבי – לוב ובחריין - היא ההתערבות החיצונית.

      לראשונה מאז פרוץ הפגנות המחאה אנו עדים למעשים חסרי-תקדים: מדינות ערב מחליטות לנקוט עמדה ברורה, להתערב, ואף לשלוח כוחות צבאיים שישליטו סדר או לחילופין שיילחמו. הראשונה הייתה ערב הסעודית, ששיגרה מאות חיילים צבאיים לבחריין מחשש שזו תיפול לידי אירן השיעית. אל החיילים הסעודים הצטרפו עוד כמה מאות חיילים מקטאר, האמירויות, כווית ועומאן. כולן, אגב, מדינות במפרץ הפרסי, החוששות יותר מכל מהשתלטות של אירן על האזור.

      המורדים בלוב חוגגים אחרי הכרזת לוב כשטח אווירי סגור, מרץ 2011 (AP)
      שיגור הכוחות ללוב בא על רקע התיעוב למועמר קדאפי (צילום: AP)

      המקרה בלוב הוא מעט שונה: שיגור הכוחות למדינה זו בא על רקע התיעוב למועמר קדאפי והקרבה למדינות המערב ולא על רקע הסכסוך הסוני-שיעי כמו בבחריין. המדינה היחידה שבינתיים שיגרה כוחות צבאיים למערכה הבינלאומית בלוב היא קטאר. קשה להאמין שמדינות גדולות כמו ערב הסעודית ישגרו אף הן כוחות ללוב, אך אפשר להעריך שבקרוב מאוד יצטרפו לקואליציה מדינות נוספות במפרץ הפרסי, כגון איחוד האמירויות וכווית, המתעבות את לוב.

      כניסת כוחות ערבים לשטחה של מדינה ערבית אחרת היא אינה דבר מובן מאליו. מדי פעם אנחנו עדים לה, בעיקר במלחמה מול מורדים נגד השלטונות במדינה שכנה ועל רקע חשש לפריצת גבולות. ההתערבות בבחריין נעשתה על רקע המאבק הסוני-שיעי ולכן העולם הערבי מקבל זאת בהבנה יחסית. גם המעורבות של מדינות המפרץ בלוב מקבלת לגיטימציה, וזאת משום שהן "מסייעות לעם להילחם בדיקטטור ומונעות שפיכות דמים".

      אנחנו נמצאים, אם כן, בשלבו השני של תהליך המהפכה במזרח התיכון. בשלב זה המנהיגים ברורים יותר, חוששים יותר למעמדם ומבטאים היטב את דעתם. על רקע הטלטלה במזרח התיכון ועל רקע הפחד מפני נפילתם-הם, המנהיגים פחות חוששים לשגר כוחות צבאיים למדינה ערבית אחרת. יחד עם זאת, גם להתערבות של מדינות ערב במדינות ערביות אחרות יש גבולות. לסייע במאבק הסוני-שיעי במדינונת בחריין נתפס כלגיטימי. לשגר כוחות לסוריה וירדן? עד כאן.