הדבר האחרון שהממשל האמריקני רצה הוא חזית נוספת על אדמת איסלאם. מסיבה זו היה נוח לוושינגטון להשאיר בידי פאריס ולונדון את התפקיד הראשי במערכה הלובית. בגלל זה היה לה גם חשוב לראות מדינות ערביות משתתפות במלחמה נגד קדאפי.
אמריקה רקמה מלחמת קואליציה. המערכה למען הגנת העם הלובי מפני קדאפי מזכירה יותר את מלחמת המפרץ ב-91' ופחות את זו של 2003. קדאפי, השולט ב-80 אחוזים משטח ארצו, ינסה לשחזר את הישגו (הזמני) של סדאם. האם זה אפשרי? הכל אפשרי בעולם בלי בעל בית.
וושינגטון שותפה לצביעות
השבועות האחרונים לא הוסיפו לאובאמה כבוד. "אביב העמים" הערבי הוביל את וושינגטון לסידרת מסרים סותרים ומבולבלים. כעת, לדוגמה, בחר אובאמה לנסוע דווקא לברזיל. לא פלא שהעולם עצבני. ממשל אובאמה רצה מלחמה נגד קדאפי, אבל רטורית. המציאות חייבה אותו לשנות מדיניות. אבל גם אובאמה וגם מזכירת המדינה הילארי קלינטון שמו את הדגש על הקואליציה. קלינטון אף מצאה זמן בפאריס למנות לעיתונאים את המדינות השותפות למערכה. אמריקה שידרה מסר: היא לא לבד, היא לא המובילה ואפילו ההשתתפות שלה היא רק לצורך "משימות ייחודיות". ב-91' הובילה אמריקה קואליציה בינלאומית. ב-2011 היא נגררת לקואליציה בינלאומית. יחי ההבדל הקטן.
אי אפשר שלא לתהות עד כמה העולם צבוע ועד כמה וושינגטון שותפה לכך: איחוד האמירויות הבטיחה בפאריס את השתתפות כלי הטיס המתקדמים שלה בשמי לוב. העולם מחא כף. בד בבד שלחה איחוד האמירויות כוחות לבחריין כדי להגן על בית המלוכה הבחרייני מפני דרישות בני עמו לדמוקרטיזציה. והעולם, שוב, מחא כף.
המזל הגדול של הקהילה הבינלאומית הוא שקדאפי הוא המטרה. העוינות כלפיו היא בגדר קונצנזוס. אבל אין באמת מלחמות כירורגיות, וברגע שאזרחים ייהרגו מאמצעי לחימה "קואליציוניים" - דעת הקהל, בעיקר זו של העולם הערבי, תשתנה. עד אז יבקש העולם להיפטר מקדאפי ומקביל למצוא לעצמו מנהיג.