כמה רגעים אחרי שאמו ואביו נרצחו בפיגוע ירי לפני כ?15 שנה, התעורר דביר הקטן, אז בן שנה ושמונה חודשים בלבד, והתחיל לבכות. "תיקחו אותי לאבא. אני רוצה את אבא", זעק הפעוט, שהחל לדבר כבר בגיל 9 חודשים, לסבתו יהודית. "לפעמים אני חושב אם בכלל הייתי רוצה משהו אחר בחיים שלי", אמר השבוע דביר, היום בן 16 וחצי, בשיחה עם "ישראל השבוע". "תמיד הרגשתי ילד רגיל, עם אבא ואמא, יהודית ואורי, מוקף אהבה, סופג ערכים וחינוך מעולה. הדבר שהכי קשה לי הוא לדבר עם ילדים שגם הוריהם נרצחו בצורה דומה. אני נורא נבוך וקצת חושש, כי אני אישית תמיד הרגשתי שמחה גדולה, ושום דבר לא היה חסר לי בחיים".
בליל קיץ של חודש יוני 1996 ישן דביר בביתם של סבא וסבתא שלו, יהודית, בת 64, ואורי דסברג, בן 65, באלון שבות. ההורים, אפי וירון אונגר, חזרו מחתונה עם אחיו התינוק ישי, אז בן 9 חודשים, כשלפתע בדרך לאלון שבות עקפה אותם מכונית, שבה ישבו שישה מחבלים, שריססו אותם בכדורים מכל עבר. אפי וירון נהרגו במקום. ישי לא נפגע, אפילו שריטה לא נמצאה על גופו באורח נס.
כאשר דביר התעורר ודרש שייקחו אותו לאבא שלו, סבתא יהודית אמרה לו את האמת, והסבירה לו שאבא כבר לא ישוב יותר לעולם. דביר כבר בן 16 וחצי, ורצח בני משפחת פוגל באיתמר לא מניח לו כעת. הוא אומר שהוא לא יכול להפסיק לחשוב בעיקר על הבת הבכורה, תמר, ועל ישי, אחיה הפעוט שניצל.
חוזרים לטראומה
"אירוע כזה מייד מכווץ לי את הגוף", מספר דביר, "אני ואח שלי ישי איבדנו את ההורים שלנו בפיגוע ירי. אבל, וחשוב לי להגיד את זה גם לתמר, אני תמיד הרגשתי ילד רגיל. סבא וסבתא שלי, יהודית ואורי, החליטו מהרגע הראשון שאנחנו, ישי ואני, הילדים שלהם בדיוק כמו הילדים הביולוגיים שלהם. זה היה בגן, בבית הספר, זה היה תמיד. אני הייתי ונשארתי ילד ונער שמח. אבל בגלל זה גם לפעמים מאוד קשה לי להתקשר או לדבר עם ילדים כאלה שנשארו ברגע אחד יתומים, ללא הורים, כאלה שחשים עכשיו שחרב עליהם עולמם. קשה לי כי לי באמת היה הכי טוב בעולם. יהודית ואורי הם אבא ואמא שלי, ככה אני קורא להם, וזה אומר הרבה", הוא מסביר.
יהודית ואורי דסברג הם מראשוני מתיישבי אלון שבות, שהוקמה בתחילת שנות ה?70 בגוש עציון. הדרך לשם עוצרת נשימה, ביתם מוקף עצי פרי, נוף הררי, ומעבר לגדר ביתם כבר מצויות אדמות פלשתיניות. לפני כ?15 שנה, כשהיו כבר בתחילת שנות ה?50 שלהם ואחרי שגידלו את שבעת ילדיהם, נחתה עליהם הטרגדיה הגדולה. בתם אפי, רק בת 24, גרפיקאית ומאיירת קומיקס מוכשרת, שכבר הספיקה לאייר את גיליון השבת של עיתון "הצופה" במשך חמש שנים, נהרגה עם בעלה ירון אונגר בפיגוע ירי סמוך למושב גפן.
יהודית אומרת שלא היה לה ספק לשנייה אחת. היא ידעה מייד שהיא ובעלה הופכים לאבא ואמא של שני הנכדים שלהם שנותרו באחת יתומים. "דביר היה אצלנו וישי היה במכונית, ונלקח מייד לבית החולים. דביר התעורר, רצה שייקחו אותו לאבא שלו, ואני אמרתי לו 'דבירוש, אתה לא יכול ללכת עכשיו לאבא, אתה הולך עכשיו לישון'. בבוקר באה אלינו העובדת הסוציאלית, ואמרה לנו שחייבים להגיד לילדים את האמת. אז שאלתי אותה איך אומרים לילד שההורים שלו מתו. אספתי את עצמי, וידעתי שאני לא אומרת את זה בבכי, גם לא בהיסטריה.
"דביר התעורר ושאל למה אמא ואבא שלו לא באים, ואני אמרתי לו 'אמא ואבא לא יכולים לבוא יותר כי הם מתו'", משחזרת יהודית, "אמרתי את זה בלי רגש כי חשתי שאני חייבת מעכשיו ועד עולם לעמוד מול זה, לחיות עם זה, לגדל כאמא לכל דבר את שני הילדים האלו. דביר, שהתחיל לדבר כבר מגיל 9 חודשים, התחיל פתאום לגמגם, 'ואנחנו אוהבים אותם?', השבתי מייד שכן אבל הם לא יחזרו יותר".
"לא זוכר בכי על הוריי"
עד שנרצחו גרו אפי וירון בקריית ארבע. יהודית הבינה מייד שדביר לא יכול יותר ללכת שם לגן, וצריך להעביר אותו לגן שבאלון שבות. "ביום הראשון שהגעתי איתו לגן פתאום הוא עצר", מספרת יהודית, "הוא הסתכל על אמא ועל הילד שלה שהיה בגילו. בחן אותם. עבר עם העיניים מאחד לשני עד שלפתע אמר לילד הקטן - זאת אמא שלי. התרגשתי נורא. זה היה אחרי השבעה, וחשתי שעשיתי את המהלך הנכון שלקחתי אותם אלי. שהחלטתי שאני מגדלת אותם כמו אמא. גם אם זה אומר לקום בלילה לישי התינוק, להתמודד עם בעיות היומיום הכרוכות בגידול שני ילדים כאלה קטנים".
בבית באלון שבות נותרו עוד שלושה ילדים, בני 16-12, שקיבלו עכשיו שני אחים?אחיינים קטנים. דביר, היום תלמיד ומדריך בישיבה, אומר שהוא לא הפסיק לשחק איתם כדורסל ולקפוץ בטרמפולינה הענקית בחצר. "הגישה בבית היתה שלא צריך להתרגש יותר מדי, גם לא להתעצב, אלא פשוט לחיות. לחיות וכמה שיותר שמח וטוב. אני אפילו לא זוכר את עצמי בוכה על כך שהוריי נרצחו, אולי רק באזכרה שעשינו לפני חמש שנים לציון עשר שנים לפיגוע, כי היא היתה גדולה ומרגשת. לפעמים אני יושב עם עצמי וחושב האם בכלל הייתי רוצה בית אחר. האם בכלל היה לי יותר טוב אם כל זה לא היה קורה.
"אני קיבלתי המון. הדודים שלי שהפכו לאחים שלי, וגם יהודית ואורי, סבא וסבתא שלי, שהפכו מבחינתנו לאבא ואמא, נתנו לנו כל כך הרבה חום, החדירו בנו ערכים, ונתנו לנו חינוך מעולה", ממשיך דביר. "המצב הנפשי שלי תמיד היה בסדר גמור. לימדו אותי להתמודד עם העניין. שאפשר לדבר על הכל, אבל לא צריך לבכות בהיסטריה, לא לצרוח, לדעת לקחת צעד אחורה, לחשוב הלאה. לדעת את האמת, להסתכל עליה בעיניים. אני יודע שזה לא מובן מאליו. אני יודע שמה שיהודית ואורי עשו זה לא מובן מאליו. אני מודה להם על כך מאוד. אני יודע שזה הפך אותי ואת ישי להכי קרובים בעולם. גם עכשיו אנחנו ביחד באותה ישיבה.
"אני אומר דווקא עכשיו לתמר, הנערה שנשארה עכשיו יתומה באיתמר, תדעי שזה לא סוף העולם. זה מחריד, זה נורא ואיום, זה כואב, אבל אפשר להשתקם. אני גם יודע שיש לא מעט משפחות שחוו את הטרגדיה הזאת, שהשאירה את ילדיהם יתומים, וגורלם לא שפר עליהם כמו שלנו, אבל אני יכול לתת רק את הדוגמה שלנו, וזה מראה שזה אפשרי".
לראות את טובת הילדים
יהודית שומעת את השיחה ועיניה הכחולות זורחות. היא מעלעלת בספרי הקומיקס המאוירים של אפי בתה, שאותם הוציאו בני המשפחה לאור אחרי הירצחה. "אפי חסרה לי מאוד", היא אומרת בכאב, "הדרך שלי להתאבל עליה היא לא בכי. אני כבר 15 שנה מספרת עליה ונלחמת למנוע שחרור מחבלים כדי שהרצח שלה לא יהיה לשווא. אני מכירה לפחות 10 משפחות שחוו טרגדיה דומה. יש משפחות שממש התפרקו. יש כאלה שלא ידעו להתאחד משני הצדדים, וזה גרם לקרע עם הילדים שנשארו יתומים.
"זה לא קל. אין שתי משפחות שיתמודדו עם השכול באותה צורה. צריך לראות את טובת הילדים, להיות רגישים גם לסבא ולסבתא מהצד השני, וחלק גדול ממתכון ההצלחה הוא כמובן לעטוף אותם בהמון אהבה והשלמה שעכשיו ההורים בעולם שכולו טוב ואנחנו צריכים שלילדים היתומים יהיה טוב פה".
אבל לא הכל הלך חלק גם במשפחת דסברג. יהודית נזכרת גם איך יום אחד, כשדביר היה בן 7, פרץ ביניהם ויכוח סוער. "היה לנו ויכוח סוער מאוד, צעקות והיסטריה. הוא רצה משהו, ואני לא הסכמתי. פתאום הוא אומר לי 'את יודעת מה, את בכלל לא אמא שלי ואני לא שואל אותך'". הסתכלתי עליו ושאלתי אותו 'היית רוצה שפעם אני אגיד לך שאתה בכלל לא הבן שלי?'. ואז השתרר שקט. דביר הסתכל עלי ואמר 'אמא, אני מצטער'. זה היה קטע מאוד משמעותי. מאז והלאה הוא הבין שיש כאן יחס הדדי, כבוד והערכה. הוא הבין שאני רק רוצה את טובתו".
דביר וישי כבר עזבו את הבית והלכו ללמוד ולהדריך בישיבה, ובה הם נמצאים רוב ימות השבוע. דביר אומר שהוא תמיד מתגעגע הביתה ומתכוון כמובן לביתו באלון שבות. הוא נזכר איך הגיע שיכור ממסיבת פורים בשנה שעברה. "עשיתי מלא בלאגן, בילבלתי להם את המוח, והיה נורא מצחיק בבית". הוא נזכר גם איך צלף שלשה במגרש הכדורסל המאולתר שהקימה המשפחה בחצר.
דביר מחייך ומספר איך תמיד לקחו אותו לטיולים בארץ, ופעמיים לדיסנילנד בארצות הברית. "כל שנה נסענו לחופש, לפעמים בחו"ל, לא הפסקנו לבלות. ראינו כלניות, תורמוסים, ספגנו את אהבת הארץ הזאת.
"בכל פעם שאני שומע על פיגוע כזה מחריד אני מייד חושב על הילדים הקטנים שנשארו יתומים, אבל לא רק בגלל שגם אני עברתי את זה. זה עצוב לי בתור בן אדם, ואני גם כועס מאוד על הערבים. אני גם כועס בקטע הפוליטי?מדיני. כל העניין הזה של תג?מחיר שאנחנו עושים בעצמנו יוצר קרע בעם. אני אומר לממשלה - תיצרו אתם את ההרתעה, תפעלו, תפסיקו לפחד מאמריקה וקחו אחריות מלאה על המצב".
משפחת דסברג הוציאה חוברת מיוחדת לרגל 41 שנות הנישואים של יהודית ואורי, שלהם כבר 22 נכדים. גם דביר וישי כתבו שם מילים מרגשות. ישי הודה בחום לסבא וסבתא שלו, שהפכו לאמא ואבא שלו, ודביר כתב כך: "אני באמת מודה לכם על החיים שלי ועל כל מה שקיבלתי מכם, גם חומרית, פנימית, רוחנית וערכית. זה בכלל לא מובן מאליו שלקחתם אותי ואת ישי אליכם. אפילו שאתם לא מראים סימני חולשה אני בטוח שקשה לכם, ויודע שאתם מאוד מתאמצים בשבילנו ונותנים לנו את הכל. אבל באמת הכל! אז ממש תודה! ובאמת שבזכותכם אני נראה ומתנהג כמו שאני עכשיו (ואני סה"כ סבבה לא?)".