פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פורים: געגועיי לאחשוורוש

      את מהדורת החדשות של פורים 2011 קיבלתי בהלם מוחלט. עזבו אתכם מפוליטיקה או ממדינות שטבעו, כי עכשיו נודע לי שקאובוי מת, ובמקום לא נמצא עדיין אף שוטר שמוכן לחקור את הפרשה המזעזעת. אין גופה ואין ראיות, אבל אצבעות מאשימות כבר מופנות אל באקוגן וחבורת האנימציה היפנית שהוא מוביל ומתכוננת להשתלט על כל חלקה טובה.

      מדהים ופנטזיונרי, אבל ביקור קצר בחנות הצעצועים והתחפושות עם שני הבנים שלי גילה לי שכמעט אין עוד נסיכות בעולם הזה. המעטות שעוד מופיעות פה ושם כבר השלימו עם העובדה שהאביר על הסוס הלבן לא יבוא להציל אותן. הוא במיעוט. וגם אם יצוץ אחד אמיץ, הוא ייכנע די מהר מול עוד דמות צעקנית שתחסל אותו בשליפת כדור אש, מערבולת חשמלית או צבעים בוהקים, כמו של לוחם הדרגון בול Z המתנשא לגובה אימתני של מטר ועשרה.

      לאביר לא היה סיכוי, כי אפילו הקוסמים כבר לא נמצאים בשטח או בכושר מספיק טוב כדי להעלים את הגירסה החדשה של הפוקימון הרשע. הוא יבריח להם את הארנבת לפני שהם יצליחו להגיד הוקוס פוקוס. הקוסמים לא יכולים לעמוד עוד בקצב ההתקדמות של אבולוציית התחפושות, שתופסת את צ'ארלס דרווין ואת ההורים לא מוכנים, מנסים להבין למה הם באמת חיפשו את הזאטוטים שלהם.

      נכון, יש עוד כמה פרפרים, פיות טובות ואולי בטעות איזו אסתר המלכה, אבל היום נראה שערוצי הילדים מכתיבים את התחפושות ושולחים את האינדיאני לרדוף אחרי הקאובוי מחוץ למסיבה.

      געגועים לערוץ אחד

      למזלנו, נשארו עוד כמה דמויות תמימות כמו בוב הבנאי, סמי הכבאי ודייגו, אבל גם מול הרשימה הקצרה שנראית לנו רגועה ולא מאיימת, יש כמה אמהות ואבות שנכנסים ללחץ ולפרשנויות מיותרות.

      תשאלו את גיסי שלא התאושש עדיין מכך שהבן שלו החליט להתחפש דווקא לדורה.

      ויש לי גם מכר שבטוח שהבנים שלי חונכו לאלימות, רק כי לדמות שאותה ילבישו על עצמם בעדלאידע יש חרב (אבא, זאת לא חרב, אלא יורק אש שיכול לחתוך את הים).

      אבל האמת היא שהלוואי שהם היו מסוגלים לחשוב בדיוק כמו הילדים עצמם, שרואים, בצדק, בפנטזיה שעטפה אותם עוד משחק משעשע, שלא יתפוס עוד שום חלק בחיים שלהם, למעט את האבק בבוידעם.

      עם זאת, אני מודה, יש בי געגועים לימים עם טלוויזיה שהקצתה לנו ערוץ אחד. אמנם אף אחד לא ציפה שנתחפש בשנות ה-70 וה-80 לחיים יבין או לרבקה מיכאלי (מקסימום לדרדסבא), אבל לפחות הדמיון זכה להערכה רבה והתוצאות היו בהתאם. הוא לא היה צריך להביט מהצד בקנאה ולראות איך סדרות טלוויזיה גונבות לו את העבודה ואת הילדים.

      אז עד פורים 2012 אני מקווה שייפול על כולם פרץ של נוסטלגיה, כי כמו בעולם פנטזיה אחר, הקולנוע, ג'ון ויין לא רואה ממטר את בראד פיט. ולא, גברתי, אני לא מתכוון להתחפש לבראד פיט.