זה לא יום להיות עיתונאי. זה לא יום לעמוד מהצד, לחרוץ במקלדת רישומי מחשבות. לעמוד בהלוויה, עם בני השבט הגדול שלך, אלו שנדדו איתך בהלוויות של סחיווסחורדר, דיקשטיין, שבו, חתואל, להחזיק פנקס ועט, לצטט אל הדף. זה לא יום לעמוד בגבעת שאול, רגליך טבולות באגם של דמעות, ולשלוח משהו למערכת. זהו יום לבכי גדול, עמוק, מטלטל. לכיפוף הגו, השתחוויה כמעט, מול חמש אלונקות הקדושים. לצעקה מצרידה שמשתחררת מעומק הגרון. להנפת ידיים כלפי הרקיעים, בתנועה הכל-כך יהודית, לוחשת "למה".
זה לא יום להיות צרכן תקשורת. להאזין לאיש שמאל שמדגיש ש"הוא דווקא מגנה בתוקף", כאילו הגינוי של טבח משפחה אינו ברור מאליו. להתקומם לנוכח רמזי ההשוואה הנואלת בין פורעי תג מחיר (טיפשים שגורמים נזק לרכוש) לבין המרצחים (חיות טרף שקרעו צווארי תינוקות).
זה לא יום להיות אמא. לצפות באינטרנט בתמונות ההן, יודעת שלעולם לא תשובי להיות אותו אדם אחרי מה שתראי. לחשוב על ישי בן השנתיים שניסה להעיר את הוריו הטבוחים, נצמד אל גופותיהם, ולהבין שלעולם לא תוכלי להביט בילדים שלך מבלי להתכסות בקור.
"היו תמצית הציונות"
זה לא יום להיות מתנחלת. הבתים פתוחים, אין סורגים על החלונות, הילדים רצים בחוץ בלי השגחה. להיבהל מרחשים בחוץ. להיזכר עד כמה הם קרובים.
זה לא יום להיות יהודי. "אטבח אל-יהוד" הם אומרים. קנה הרובה מכוון אל היהודי, ולהב הסכין קרבה אל היהודי, ומלאכי המוות אורבים ליהודי. ליהודי, לא למתנחל. לו יכלו, היו המפלצות שהגיעו לאיתמר רוצחים כל ילד יהודי, בכל מקום. המתנחלים רק קרובים יותר.
זה לא יום להיות ישראלי. להתקפל מכאב לנוכח עוצמות הזוועה, שחשבנו שנגמרו עם הקמת מדינת ישראל וצבאה. לראות מיטות ילדים ספוגות בדם ולהיאלם לנוכח הזעקות המאופקות, האציליות, של בני משפחת פוגל ובן-ישי. לרצות לנשק את רגליהם. לזכור את המשפחה הישראלית הטובה הזאת. את תמר ורועי וישי, אודים מוצלים מאש.
אודי ורותי היו תמצית הציונות: היאחזות, עקירה, ושוב התיישבות. קשר שקט, טבעי ואוהב אל הארץ הזאת. אכן, בנייה היא תשובה הולמת, ותורה היא תשובה הולמת, וגם עשיית דין. אבל אנחנו נשארים בלי תשובות, רק עם שאלות.
ובעצם, זה לא יום להיות.