בימים שבהם מחצית מירושלים עדיין היתה תחת הכיבוש הירדני, היה צולף מדי פעם בפעם צלף ירדני לעבר אזרחים ישראלים במערב העיר. להפרה הזו של הסכם שביתת הנשק היה שם קוד - "הנה המשוגע התורן יורה". "המשוגע התורן" היה קוד של בריחה מאחריות לשני הצדדים: בחירה מאחריות האויב למעשי איבה מצידו ובריחה מהאחריות שלנו לפעול נגד האויב, שהרי מדובר בסך הכל ב... "משוגע תורן".
גם על הטבח באיתמר ניתן לומר שהוא מעשה ידיו של משוגע. הרי איזה בן אנוש נורמלי מסוגל לרצוח משפחה שלמה בשנתה, ולשסף את גרונותיהם של הילדים הקטנים? איזה מקום נפשי מביא אדם לתהום כזו של אכזריות? אז כן, הוא בטח משוגע. הבעיה היא שיש שיטה בשיגעון הזה, ורשימת המשוגעים חובבי הרצח והטרור לעולם אינה סובלת ממחסור.
הטבח באיתמר אינו מעשה של משוגע אחד. הכותרת באחד מאתרי האינטרנט הבולטים היתה פשוטה ועובדתית: "בעזה חגגו את רצח המשפחה". ברפיח, נאמר בכתבה, חולקו סוכריות לעוברים ולשבים, לאות שמחה על הטבח. דובר חמאס בעזה, סמי אבו זוהרי, הביע תמיכה בלתי מסויגת בפשע: "אנחנו בחמאס תומכים לחלוטין בהתנגדות למתנחלים שרוצחים ומשתמשים בפשעים ובטרור נגד בני עמנו הפלשתינים, וזאת בחסות השתיקה הבינלאומית המוחלטת ובתמיכת חיילי הכיבוש הישראלי". ומה ניתן לומר לאור דברים מפורשים אלו?
"טוב, אלה חמאס", יאמרו אלופי הרמייה העצמית בתוכנו, "אלה הקיצונים. יש לבודד אותם ולחזק את פתח, את הרש"פ, את אבו מאזן". אלא שארגון גדודי חללי אל-אקצא הוא שקיבל אחריות על הטבח. ומיהו ארגון זה? זהו ארגון המזוהה עם פתח, ממומן בידי פתח ומקבל הוראות מבכירים בפתח. למרבה הצער, העובדות מצביעות על כך שהדבר היחיד המשותף לפתח ולחמאס, שהאיבה ביניהם באה לידי ביטוי בגילויי אלימות נוראים, הוא הטרור נגד אזרחי ישראל. המחבל שביצע את הטבח באיתמר הוא ביטוי להסכמה נרחבת בקרב החברה הפלשתינית, גם אם ההנהגה מגנה את הטבח.
רק צה"ל מגן עלינו
מציאות חיינו היא מאבק שסופו אינו נראה באופק. המאבק הוא על עצם זכותנו לחיות בארצנו. הפלשתינים אינם מוכנים לקבל, ולא יהיו מוכנים לקבל בעתיד הנראה לעין, את זכות קיומנו, ולא יבחלו באמצעים כדי לייאש אותנו ולשבור את רוחנו ורצון חיינו. מי שרוצח בדם קר ילדים בשנתם אינו עושה זאת בשל סכסוך טריטוריאלי. הוא אינו רוצח כיוון שהוא חושב שקו הגבול צריך להיות במקום זה ולא אחר, או כי הוא חושב שגדר ההפרדה אינה צריכה לחמוס אדמה פרטית בבילעין.
מי שרוצח בדם קר, מי שחוגגים את הטבח, מי שמחלקים סוכריות, מי שעומדים בראש המפלגה שממנה יצאו הרוצח והרצח - נלחמים על כל הקופה, נגד עצם קיומנו. זאת מציאות חיינו. אין זו מציאות שצריכה לרפות את ידינו, אך זו מציאות שאנו חייבים להתבונן בה בעיניים פקוחות, ועליה לשמש נקודת מוצא לכל הכרעה שלנו בכל קביעת מדיניות.
אנו נמצאים בתקופה של שקט יחסי ומיעוט בטרור. הגורם לכך אינו ירידה כלשהי במוטיבציה הפלשתינית לסלק אותנו מכאן. הגורם היחיד לכך הוא צה"ל. בעשור האחרון יצא צה"ל שלוש פעמים להילחם בטרור הרצחני - בחומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה. מבצעים אלה והפעילות היומיומית של צה"ל והשב"כ בערי יהודה ושומרון - כולל אמצעי הגנה כמו מחסומים וגדר הביטחון - הם שהורידו באופן דרסטי את יכולת האויב הפלשתיני לבצע את זממו.
כדאי לזכור זאת. אלמלא הפעילות ההתקפית וההגנתית של צה"ל, הטבח באיתמר היה מעשה של יום יום. כדאי שיזכרו זאת המסיתים נגד צה"ל - כמו הארגונים שוברים שתיקה, יש גבול וחבריהם, ותמונת הראי שלהם מימין, אנשי "תג מחיר", נוער הגבעות ודומיהם - המתייחסים לצה"ל כאל צבא אויב. הם תוקפים אותו, רוגמים אותו באבנים ומסיתים נגד חייליו ומפקדיו, אבל רק צה"ל מגן עלינו.