הבוקר נכנס לישורת אחרונה הילוך משפטי בעל חשיבות מיוחדת במינה: נפתח הדיון בבית המשפט העליון בתביעת לשון הרע של חמישה מלוחמי צה"ל נגד מוחמד בכרי, יוצר הסרט "ג'נין ג'נין".
כבר כמה שנים שסרט זה מדיר שינה מעיני הלוחמים. הם חשים כי "הלכו על ביצים." נטלו על עצמם סיכונים כדי לא לפגוע בחפים מפשע. לא עשו דבר ממה שמתאר בכרי, כאילו בקרב על ג'נין דרסו במתכוון בשרשראות של טנקים אזרחים פלשתינים.
אילו לפחות טען בכרי, כי מדובר בדמיונו הקודח, בחופש היצירה, בחירות המחשבה. לא, אמר לי אתמול אחד הלוחמים, עו"ד ישראל כספי, בכרי טען במשך זמן רב כי סרטו הוא בבחינת "אמת דיברתי". הגן עליו כאילו היה עובדה גמורה.
נזקו של הסרט לזכות ההגנה העצמית של ישראל הוא ללא שיעור. יש ציבור גדול שירצה להאמין בכזבים המתוארים בו; ויש שיתפתה להאמין בהם והכל נצבר כחלק ממסע הדה-לגיטימציה של ישראל.
חומת מגן לחופש הביטוי
המהלך הנפתל בבתי המשפט היה מגיע לקיצו לפני זמן רב אלמלא היסס היועץ המשפטי להצטרף ללוחמים הנאבקים להגן על שמם הטוב. רק בסיום כהונתו של מנחם (מני) מזוז, ניתן ההיתר לפרקליטות המדינה להתייצב לצד הלוחמים. שכן שמם הטוב אינו עניינם בלבד. הוא עניינה של האומה כולה.
ברור שבכרי לא דיבר על ציבור רחב גדול עמום שאינו נפגע בפועל, גם כאשר מופצים עליו דברי דיבה. הוא התייחס לקבוצה מוגדרת של לוחמים. קבוצה קטנה המוכרת היטב במשפחה בקרב השכנים במקום העבודה.
יש רק קושי מהותי אחד: ברגע שבו יתחילו בתי משפט לצנזר סרטים וכתבות עיתונאיות וספרים ומאמרים הם לא יעצרו במקום שבו הדברים גלויים על פניהם. מתביעה לתביעה יגררו הצדדים את השופטים לחטט בפרטים ובתוך זמן מה לא כבודו של הנפגע יהיה במרכז הדיון אלא האיום על חירות המחשבה והיצירה. שכן המקרה של "ג'נין ג'נין" די ברור אבל מה כאשר אי אפשר לחתוך את הדברים בין לבן לבין שחור?
זו אמנותם של השופטים להוקיע את מה שעשה "ג'נין ג'נין" ללוחמי מלח הארץ של ישראל אך גם להקים חומת מגן לחופש הביטוי אפילו כשתוכן הדברים מעורר פלצות.