ישראל מצויה בעיצומה של תופעה אקלימית הנקראת מ?ד?ב?ו?ר משמע, תהליך בו המדבר ומאפייניו מתפשטים לאזורים מיושבים. זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות כמעט שלא יורד גשם בארץ, ובשנים הבאות המצב אף צפוי להחריף. ואולם, לא רק בתחום האקלים הופכת ישראל למדבר, אלא גם בתחום הערכים והמוסר. ובעוד הגיאוגרפים חלוקים בשאלה מי כוחות הטבע או ידי האדם אחראי למתרחש באקלים הארץ ישראלי, אין ספק שאת האחריות למדבור אפשר לתלות באדם לבדו.
גילויי האינדיבידואליזציה המוקצנת בשנים האחרונות, בהם כל אחד "עושה לביתו" ומרוכז רק במקסום האינטרסים הצרים שלו, מהווים קרקע פוריה לפירוק הקולקטיב ולהתפוררות הסולידריות; כך הפכנו לארץ אוכלת יושביה. כל העת אנו מחפשים את מי להפיל, להאשים, להרוס ולדרוס; לטרפד מינוי כזה או אחר, לנעוץ מקלות בגלגלים ולערוף ראשים. כולנו רוצים להיות התליינים בכיכר העיר. נהיינו מדינת-נגד, המשחרת לטרף וממדברת את אזרחיה.
תהליך המדבור פילס לו דרך והגיע ביתר שאת גם למערכת החינוך, שנמצאת במסלול ניכר של פשיטת רגל. לא בכדי התפתחו בתי ספר אלטרנטיביים, אנתרופוסופיים, פתוחים ודמוקרטים. המדינה, שאינה מסוגלת לספק חינוך איכותי וערכי לתלמידים במסגרת הממלכתית, יצרה במו ידיה חינוך בלתי שוויוני המגדיל את הפערים בחברה. אך מה לנו כי נלין? בית הספר הקונבנציונלי לא שינה צורתו במאה השנים האחרונות ולא התאים עצמו לרוח הזמן. בית הספר הממלכתי עדיין מהווה "בית-חרושת לציונים", נחשב למוסד המתייג ביותר, והפסיק זה מכבר למלא את ייעודו כמוסד מחנך המקנה ערכים. על כן, אין זה מפתיע ששליש מעבירות האלימות בקרב בני הנוער מתבצעות דווקא בין כותלי בתי הספר. יוצא מכך, שבית הספר הוא אחד המקומות האלימים ביותר בחברה.
כך החליפה הפשיעה המאורגנת את השלטון
אך אין מדובר בחולשת מוסד בית הספר או בעבריינות נוער בלבד. פשיעה בכלל ועבריינות מאורגנת בפרט צומחות בעקבות חולשה כללית של מערכות השלטון, ובמיוחד מוסדות אכיפת החוק. דהיינו, חולשת המדינה התפשטה לשירותים הבסיסיים ביותר שהיא מחוייבת לספק לאזרחיה ואינה מצליחה בכך. או אז, נטלה לעצמה מערכת הפשיעה חלק מתפקידי המערכת השלטונית והחליפה אותה הלכה למעשה.
הדוגמאות לכך רבות. כאשר המדינה אינה מסוגלת לספק ביטחון אישי לאזרחיה, ואלה נאלצים ליטול אחריות ולהגן על עצמם (החקלאי שי דרומי ונוספים), זהו מקרה מובהק של פשיטת רגל של המדינה והתנערותה ממחויבויותיה הבסיסיות כלפי האזרחים. כאשר גביית חובות בדרכים חוקיות עלולה להשתהות שנים, מתפתחות רשתות של עבריינים גובי חובות, המבצעים את הגבייה עבור בעלי החוב בזמן קצר תמורת אחוזי גבייה גבוהים; חוקי מיסים מכבידים, המלווים באכיפה לא יעילה, הביאו גם הם להתארגנות הפשיעה סביב הלבנת ההון השחור; בנוסף, שיעור נמוך של גילוי עבירות רכוש וענישה מגוחכת הפכו את הפריצות והגניבות לכדאיות במיוחד. על כן, אנו עדים לתופעה של סוחרים ה"מזמינים" מעבריינים סחורות שיסופקו על ידי פריצות.
למעשה, ככל שחולשת רשויות המדינה החוקיות בסיפוק צרכיו הלגיטימים של האזרח הולכת וגוברת, לומדים אזרחים רבים כי פשיעה ואלימות הן מכשיר יעיל ומהיר ל"סידור עניינים". כך קיבלו האלימות והפשיעה לגיטימציה בחברה הכללית. ומנגד - אזרחים מודאגים, שנואשו מהגנת המדינה, החלו להתארגן גם הם במסגרות עצמאיות שונות, כדוגמת השיטור הפרטי וסיורי אבטחה של התושבים בשכונות.
מובן שהמציאות מורכבת והחברה הישראלית מושפעת מגורמים נוספים, בהם התקשורת, הכלכלה, הגלובליזציה ועוד, אבל נדמה שכל אלה נגועים באותם תסמינים של מדבור ערכי וחברתי.
לא נותר אלא לייחל לגשם שיירד כבר, כי צריך לשטוף הכל.
* ד"ר נילי שרן סינגר היא קרימינולוגית מומחית לעבריינות נוער וסגנית ראש החוג לקרימינולוגיה ואכיפת חוק במכללה האקדמית בית ברל