פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איפה? בחיפה, בבית המשטרה: הפשיעה בעיר בעלייה

      מעיר פועלים שסבלה מדימוי ישנוני, הפכה חיפה לעיר פעילה בלילות, למרבה הצער גם בתחום הפשיעה. המשטרה נאבקת, אך נאלצת להתמודד גם עם מחסור בתקציב ובכוח אדם מיומן

      שעון הפשיעה זו כותרת נהדרת. נתון ברור המשקף את מדד הרציחות, הפריצות, תאונות הדרכים ושאר הנתונים הנאגרים מידי שנה בתחנות המשטרה. כמה מקרי רצח ארעו בשנה, כמה גניבות כלי רכב ארעו ביממה, כל כמה דקות נפרץ בית מגורים. אבל האזרח ברחוב קשוב לשעון אחר לחלוטין. יש לו שעון פנימי עם חיישנים רגישים ביותר, המאותתים לו עד כמה הוא חש בטחון בתנועותיו, עד כמה עליו להגן על רכושו ורכבו.

      אם תציע לתושב חיפה לשוטט בשעת לילה במידרחוב נורדאו בשכונת הדר הכרמל בעיר, יבהיר סירובו עד כמה זה עלול להיות מסוכן. ולא רק שם. שכונת הדר הכרמל הפכה להיות שכונה של יום ושכונה של לילה. שכונה שבה שעות היממה השונות משקפות מציאות מתחלפת, משגרתית למסוכנת.

      עיר הפועלים ששנים סבלה מדימוי ישנוני בלילות כבר מזמן חדלה להיות עיר דוממת בלילות, מכל ההיבטים. ולמרבה הצער, גם בתחום הפשיעה. לפני כמה חודשים נרצח ביריות מנהל החברה הקדישא בחיפה בפתח ביתו, ברחוב שקט ויוקרתי בשכונת אחוזה. חיסול שלכל בר דעת ברור שנעשה בידי מקצוען או מקצוענים. מישהו עקב, מישהו תכנן את העיתוי של לילה סגרירי שבו מעטים מסתובבים ברחובות. כמה יריות שאיש כמעט לא שמע, והרוצח נעלם בחסות החשכה ואפרוריות החורף. הרצח לא פוענח. עדיין. בשכונת נווה דוד, נרצחה לפני כשבוע שוכרת דירה, על רקע שאיש עדיין לא יכול להצביע עליו בוודאות.

      עיר של פשע?

      אלו רק שתי דוגמאות. המקרים הרבים יותר הם של ניסיונות חיסול שלא צלחו. בליל שבת, למשל, הסתיים אירוע כזה ברחוב החשמל בפציעתם של שניים, ולפיכך גם הסיקור היה רפה משהו. כמו כן התגברו מעשי השוד וחטיפות התיקים, בעיקר מקשישות. רבים ממעשי הפשיעה מבוצעים כיום תוך שימוש בנשק חם, בעיקר אקדחים, וזו בעצם הבעיה העיקרית שיש להתמודד איתה. הלחיצה הקלה על ההדק אינה תופעה ייחודית לחיפה, אבל היא מתגברת, וביתר שאת, לעומת השנים שעברו.

      האם חיפה הפכה לעיר של פשע, ואם כן, מה חלקה של המשטרה בכך?את מה שמתחולל במשטרה ניתן לסמן בשתי נקודות עיקריות. האחת – עייפות החומר, והאחרת היעדר משאבים. על שתיהן מתגברים בשיטה הישראלית ביותר: אלתורים.

      עייפות החומר מוכרת לכולנו. לא מכבר, נכנס אלמוני לבית של תושבת העיר, כשהוא מתחזה לנציג פיקוד העורף. במהלך שהותו "בדק" את ערכות המגן, וככל הניראה הצליח לשכפל את מפתח הכניסה. לאחר יומיים, הוא ניכנס לדירה "בדרך המלך", גנב את שגנב ונעלם. ומה עשו במשטרה? פעלו על פי הנוהל הרגיל – חוקר זיהוי פלילי, גביית עדות ובעצם זהו. התושבת הרי יכולה הייתה לזהות את האדם שנכנס לדירה. האם לא ראוי היה לזמנה כדי לנסות ולאתרו באלבום המשטרתי? אבל כשחוקר לוקה בעייפות החומר, זו התוצאה.

      אין קיצורי דרך

      כדי להתמודד עם בעיית התקציב, המשפיעה בעיקר על כמות ואיכות כוח האדם, הומצא גיוס שוטרי השח"ם - צעירים המתגייסים למשטרה במקום לצבא. אלא מה? מדובר בצעירים בעלי נתונים לא גבוהים בלשון המעטה, בעלי פרופיל רפואי נמוך, ועל אלה מוטל לעצור עבריינים. הפטנט האחר הוא גיוס מתנדבי התנועה והמשמר האזרחי. אזרחים בגיל פנסיה, ששוטרים וקצינים מכנים אותם "מתנדבים המבקשים לשחק במשטרה".

      המסקנה היא שאין קיצורי דרך, אין משטרה יש מאין. ואם תמשך ההתעלמות מהצרכים האמיתיים של המשטרה והשוטרים, זה יגיע בסוף כמו הבום בעקבות השריפה בכרמל, שחשף שרותי כיבוי ללא אמצעים מספיקים. תסריט שכזה אינו תלוש כלל ועיקר, שהרי הלקחים והשינויים אצלנו מופקים ונעשים תמיד, רק לאחר שמשהו כבר קרה.