ילדים של אף אחד

לפני 13 שנה היה עופר דמתי איש חיי הלילה של תל אביב. עדיין לא בן 30, דמתי עבד בלילות בברים הכי חמים בעיר, וחזר הביתה לפנות בוקר לא לפני שהוריד עוד דרינק אחרון. "קרעתי את החיים, אבל אז בא הגרוש של אחותי, ורצח אותה באכזריות. לא חשבתי פעמיים ועוד שהיא גססה אמרתי לה שאני אקח את שתי הבנות הקטנות שלה", סיפר השבוע ל"ישראל השבוע". "הפסקתי עם חיי הלילה, התפטרתי מהעבודה, ופתאום מצאתי את עצמי יושב בערבים ומקריא להן סיפורים, מוציא להן כינים, מתפקד כמו אבא ואמא. לא התחתנתי, הפסקתי לבלות, כל החיים שלי הוקדשו מאז רק להצלת הבנות האלה ולהעניק להן חיים".

בתחילת השבוע שוב נותרו שבעה ילדים יתומים, לאחר ששני אבות רצחו את אמם בדם קר. מי יטפל בהם כעת? לאן ילכו? ואיך אפשר להתמודד עם טראומה כזו, ולעיתים רבות עם אב מאיים, שגם מהכלא מרחף צילו על כל צעד בחיי הילדים. סיפורן של שלוש משפחות שונות שחוו רצח אכזרי במשפחה ששינה באחת את חייהם, דרש מהן להקריב הכל, ולשנות לגמרי את אורחות חייהן.

לפני 15 שנה, העתיד של ג', היום בת 53, נראה ורוד מאי פעם. היא היתה מאורסת, החלה לתפור את שמלת כלולותיה, החיים חייכו אליה. "הייתי בת 38, רגע לפני החתונה. פתאום באו ואמרו לי שהבעל של אחותי רצח אותה בסכין. רצתי לשם ולא חשבתי פעמיים. אמרתי לעצמי, את לוקחת עכשיו את ארבעת הילדים של אחותך ומגדלת אותם הכי טוב שאפשר", היא נזכרה השבוע. "קיבלתי תינוק בן חודשיים, ילדה בת שנה וחצי, ילד בן 3 וילדה בת 4. עזבתי את החתן שלי, ביטלתי את החתונה, ובמקום זה הייתי צריכה רק לדאוג כל הזמן שהתינוק יאכל מבקבוקים. הוא צרח עד לב השמיים כי הוא היה רגיל שאמא שלו מניקה אותו. עשיתי את כל מה שיכולתי, ובלילות חשבתי לעצמי איזה עולם מטורף ועצוב זה.

"בבקרים הייתי לוקחת את הילדים לעבודה שלי באחד מבתי החולים בארץ. אחר כך הייתי צריכה לריב איתם שילכו לבתי הספר, שיהיו תלמידים כמו שצריך, שיכינו שיעורי בית. אני, שעוד בכלל לא התחתנתי, שלא ידעתי מה זה ילדים, מה זה תינוק, חיתולים, מוצצים, מה הייתי יכולה לעשות? הם היו בטראומה נוראית, מפוחדים, ואני ידעתי שאני חייבת לשמור עליהם הכי טוב שאני יכולה. אבא שלהם, שרצח את אחותי, בכלל יושב בבית חולים לחולי נפש ולא בכלא. יום אחד הוא יצא לחופשה, פגש ברחוב את אחד הילדים, והתחיל לאיים עליו שירצח גם אותו. זה היה מזעזע, זה החזיר את כל הטראומה הנוראה ברגע אחד. עד היום אני לבד, מגדלת אותם בעצמי. מעולם לא היתה לי עזרה של המשפחה, רצתי לרווחה, לביטוח לאומי, אפילו לא ידעתי מה ואם בכלל מגיע לי".

עו"ד ד"ר דנה פוגץ' ועו"ד דקלה טוטיאן, המשמשות כיו"ר ומנכ"ליות משותפות של "מרכז נגה" למען נפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו, נכנסו לתמונה. "חשוב לדעת שאם לא נמצא בן משפחה כמו האישה הזאת, שמקריב את החיים שלו למען הילדים היתומים האלה, שעוזב הכל ונותן רק להם מעצמו, זה מצב נוראי. המדינה לא נותנת משאבים מספיקים ולא מקצה את כל הדברים הנדרשים לקורבנות האמיתיים של הרציחות הללו, והם הילדים שחרב עליהם עולמם", הן מסבירות.

"המדינה גם לא טורחת בהרבה מקרים לספק לילדים ולקרובי משפחתם את המידע מה וכיצד הם יכולים לקבל את המגיע להם. עד לפני כמה שנים ועד שהביטוח הלאומי החליט לתת קצבה ליתומים שהתייתמו מהוריהם עקב אלימות במשפחה, היה עדיף לילדים האלה להיות מוכרים כילדי אסיר בזכויות שניתנו להם. יותר מ?10 שנים לא הוכרה האישה הזאת כמשפחת אומנה, ולא קיבלה את הסיוע המגיע לה. פנינו לכל הגורמים הרלוונטיים, הוקמה ועדה מיוחדת ואחרי מאבק של שנתיים היא הוכרה כמשפחת אומנה וכן ניתן לה ולילדים טיפול פרטני וקבוצתי".

18 נשים נרצחו בשנת 2010 בידי בני זוגן, 3 נשים נרצחו כבר מתחילת 2011. לא פחות מ?20 אלף תיקים נפתחו בשנה החולפת בגין אלימות בין בני זוג. יותר מ?5,000 בני זוג נעצרו בגין תקיפה של בת זוג, 1,300 ילדים וכ?700 נשים שהו בשנה החולפת במקלטים לנשים מוכות.המספרים האלה מאיימים למדי וממחישים את עוצמת האלימות בתוך הבית. פחד המוות הזה הביא גם ל?14 אלף פניות למוקד החירום של משרד הרווחה בשנה החולפת. בבתי הכלא בישראל היו כלואים בשנה האחרונה לא פחות מ?1,500 אסירים בגין אלימות כלפי בנות זוגם.

אחד מהאסירים האלה הוא הסיוט הבלתי נגמר של משפחה נורמטיבית ממרכז הארץ. לפני כ?20 שנה נחרדה המדינה מרצח מזעזע - גבר רצח את אשתו ב?10 כדורי אקדח, וניסה להתאבד בעצמו. שלושת ילדיהם נותרו יתומים מאם, ועם אב בכלא, שלא הניח להם מאז לרגע אחד. א', אחיה של הנרצחת, אומר שהוא ואשתו לא חשבו פעמיים. "היה ברור לנו שאנחנו לוקחים את שלושת הילדים הקטנים של אחותי ואנחנו נגדל אותם אצלנו", סיפר השבוע, "אשתי ואני היינו כבר עם שני ילדים משלנו. ביום אחד הפכנו למשפחה עם חמישה ילדים, אבל הבעיה לא היתה בכך."הרוצח המתועב של אחותי לא הפסיק לשגע אותנו מהכלא. כל שני וחמישי הוא עתר לבית המשפט על כל שטות, אפילו על זה שאנחנו קונים לילדים שלו לטעמו יותר מדי בגדים וזה מקלקל אותם, הכל כדי לצאת מבית הסוהר לטיול שנתי בעיר.

"המדינה לא מגבילה ולא יכולה לעצור דבר כזה, ואנחנו נאלצנו לשכור עורכי דין בכסף רב, להפסיד ימי עבודה, והכי גרוע לראות אותו לידנו במרחק יריקה", ממשיך א', "מצד אחד קיבלנו באהבה את הילדים שלו, שהפכו להיות ממש כמו הילדים שלנו, טיפלנו בהם במסירות, דאגנו להם לכל ומצד שני ובגלל כל 'זכויות האסיר' נאלצנו להתמודד איתו כל העת.

"הוא לא הפסיק להתקשר להורים שלי ולהטריד, אפילו הגיע למורות הפרטיות ששכרנו לילדים, ואז גם הגיע עניין החופשות שלו. עד היום, ואחרי 20 שנה, כשהוא יוצא פעם בחודש ל?72 שעות, אנחנו משנים את כל ההרגלים שלנו. שלושה ימים אנחנו חיים אחרת, כאילו במנוסה, ובפחד איום ונורא שהוא יפגע בילדים או בנו. המדינה צריכה לטפל בנפגעי העבירה, בקורבנות האמיתיים, ולא כל הזמן ברוצחים ובזכויות שלהם".

עכשיו עומד האב הרוצח בפני ועדת השחרורים שצריכה לדון אם לקצר שליש ממאסרו. ד"ר פוגץ', המסייעת גם למשפחה הזו ופועלת רבות בעניינם מול הרשויות השונות, אומרת שהשחרור שלו הוא עדיין מסוכן, וכי גם אחרי כל כך הרבה שנים, המשפחה נמצאת בחרדה מתמדת ממנו. ד"ר פוגץ' יודעת לספר שבתחילה יצא האב הרוצח לחופשות, ויכול היה לשהות בעיר שבה מתגוררת המשפחה עד שמרכז נגה עתר נגד העניין הזה ואכן זה נמנע ממנו כעת.

א' מוסיף שהמצוקה עוד הרבה יותר גדולה. "שלושת הילדים האלו גדלו כאן לתפארת. שלושתם אקדמאים, דוקטורים, מצליחים מאוד בתחומם", הוא מספר בהתרגשות ובגאווה, "אנחנו הקפדנו לשיר איתם הרבה, לשמוח איתם בחגים ובימי שישי, לקחנו אותם בכל שנה לטיולים בחו"ל, שגם הם בוצעו רק אחרי שאבא שלהם חתם מהכלא שהוא מאשר להם לצאת מהארץ. "החודש האחרון כאן היה סיוט. אחרי שנודע לילדים שהאב עלול להשתחרר הם חזרו לטיפולים פסיכולוגיים, הם פשוט בחרדות ובלחץ איום ונורא. מי יוכל בדיוק לאכוף ולמנוע ממנו להגיע אלינו? איך אפשר להבטיח דבר כזה?.

"בימים האחרונים הוחלט שהדיון בעניין השחרור של האב יידחה בחצי שנה כי קרה איתו משהו כנראה לא טוב בכלא. אז עכשיו יהיה קצת שקט, אבל מה יהיה שזה יגיע? רק אלוהים יודע".
אשתו של א' יושבת לצידו. גם לה היה ברור שהילדים יגדלו בבית שלהם. אחרי שאימצו אליהם את אחייניהם נולד להם עוד תינוק, ובסך הכל הפכו למשפחה עם 6 ילדים. "תמיד רציתי הרבה ילדים, אבל כמובן שלא בנסיבות הללו", היא מספרת. "אני הלכתי לוועדות בכנסת, דיברנו עם הרבה חברי כנסת, ולדעתי, יש לחוקק חוק המחייב אדם אלים לעבור סדנה נגד אלימות אחרי הפעם הראשונה שהוכח שהוא כזה. צריך להעמיד בפניו את הבחירה - או סדנה או כלא. חייבים להפעיל את זה במקום צווי ההרחקה האלה שלא שווים כלום, אי אפשר באמת לאכוף אותם ואנחנו רואים אילו טרגדיות ורציחות הם מביאים כל הזמן".

השבוע, 13 שנה אחרי שאחותו, איילה דמתי?הופטמן, נרצחה, לקח עופר דמתי, בן 41, את שתי בנותיה, בנות 22 ו?20, ליום כיף. הוא נזכר בבוקר שבו התעוררה המדינה לאחד ממקרי הרצח הקשים שידעה. חנוך הופטמן, גרושה של איילה, היכה אותה אז באכזריות בפטיש עד שקרסה ומתה. הופטמן נכלא, וריצה מאסר ממושך, עד שנפטר בכלא לפני כשלוש שנים.

הילדות, שהיו אז בנות 7 ו?9, נשארו לבדן. "מייד לקחתי אותן אלי. בלי שום ידע מוקדם בגידול ילדים", מספר דמתי, "מאיש צעיר ושמח הפכתי לאחד שמגדל שתי ילדות לבדו, נושא בכל הנטל. לקח לי חודשים עד שהצלחתי להסדיר את העניינים מול הביטוח הלאומי, עברתי כל מיני ועדות שבחנו אם אני בכלל מתאים לגדל אותן. מצאתי את עצמי מקדיש כל רגע פנוי רק בשבילן. "לא רציתי שהן יקראו לי אבא כי זו קונוטציה שלילית עבורן. הרי הייתי גם אבא וגם אמא שלהן, הפסקתי לעבוד בלילות, רק דאגתי שיגיעו מסודרות לבית הספר, שיהיו להן חיים הכי נורמליים שאפשר בנסיבות הנוראיות האלו. בימים שבהם נקבעו לבנות ביקורים אצל האב בכלא הן פשוט היו נעלמות ביחד. לא חוזרות הביתה מבית הספר".

דמתי לא התחתן, ולא הקים משפחה. "לא היה לי זמן לכלום. זה לא קל לקבל על עצמך לפתע שתי בנות, אחרי זה הן מתבגרות, יש להן צרכים, אפילו לא ידעתי בהתחלה מתי מותר לי להיכנס לחדר שלהן, איך להתנהג איתן", הוא נזכר בכאב. "המזל שלי הוא שאני איש נורא אופטימי. כל הזמן דאגתי שאני והבנות נשיר, שתהיה לנו ארוחה טובה, שנבלה ונצחק המון. אחרת העצב היה משתלט עלינו וגומר אותנו. עכשיו כבר יש לבנות חברים, הם באים אלינו כל הזמן, ויש רגעים מאוד גדולים וארוכים של שמחה אמיתית".

בצהריים חוזרת הביתה מבית הספר הבת הגדולה שג' אימצה. הן מתחבקות הרבה זמן, וג' מגישה לה ארוחת צהריים. "היא האמא שלי. היא לקחה אותי שהייתי רק בת 4 אחרי שאבא רצח את אמא, הצילה אותי ואת האחים שלי מלחיות ברחוב, ונתנה לי את החיים שלה. אני אוהבת אותה הכי בעולם. אני אפילו לא יכולה לספר עד כמה", היא דומעת ומבקשת ללכת רגע להירגע בחדרה.