זה מצער ומתסכל - במיוחד בשבוע שלפני יום האישה הבינלאומי, החל ב-8 במארס - אבל נראה שלא היה סיכוי להציל את חייהן של שתי הנשים, האחת מורה במקצועה והאחרת עובדת סוציאלית, שבני הזוג שלהן רצחו אותן שלשום בתוך בתיהן.
כל אדם שונה, כמובן, מכל אדם אחר, ואין רצח הדומה למשנהו. אבל מה שמשותף לרוב הרציחות בתוך המשפחה, גם במקרים שבהם הכתובת זעקה על הקיר לאורך שנים, הוא ששום דבר - חוץ מכליאת הרוצח מבעוד מועד - לא יכול היה לעצור אותו בדרכו שטופת הקנאה והטירוף. לא כל שכן במקרים שבהם האיש מתאבד מייד לאחר הרצח וכאילו מוכיח, בכך, שהוא התנתק עוד קודם לכן מחוקי החברה האנושית.
אם בכל זאת אפשר להפיק מטרגדיות כאלה לקח, הוא מתייחס לנשים הרבות מספור החיות תחת טרור יומיומי אף שאין, ככל הנראה, סכנה שבני זוגן ייקחו אקדח או סכין וינסו לפגוע בהן פיזית. כשגבר פוגע באשתו פיזית, אף בצורה שאינה מסכנת את חייה, המשטרה חייבת לטפל בכך כמו בכל עבירת תקיפה בין שני אזרחים. אין כל סיבה שהיא לסלחנות כלפי גבר שתקף "רק" את רעייתו החוקית, ורשויות אכיפת החוק בישראל מפנימות זאת בעשורים האחרונים יותר ויותר. גם הציבור הישראלי התקדם מבחינה זו באופן ניכר, והרבה יותר נשים יודעות כיום להימנע - מראש, או לפחות בדיעבד - מחיים במחיצתו האיומה של גבר מכה.
נותר אותו טרור יומיומי
ואולם נותר, עדיין, אותו טרור יומיומי שהרבה מאוד נשים חיות תחתיו כדבר שבשיגרה. מדובר בנשים מכל העדות, מכל המעמדות המקצועיים ומכל שכבות החברה - ובגברים נורמטיביים לחלוטין, שומרי חוק ומוסר ו"נחמדים" ידועים. גבר כזה אינו מעלה בדעתו להתנשא מעל א?י מי בעולם, אבל את אשתו הוא מבקר בעוקצנות על כל דבר שהיא אומרת או לא אומרת, עושה או לא עושה. מתחקר אותה על סדר יומה ("את מבזבזת את הזמן שלך") ועל הוצאותיה הכספיות ("מבזבזת לנו את הכסף"). דורש לדעת לכבוד מי היא מתאפרת כשהיא יוצאת לעבודה בבוקר. למה הטלפון שלה היה תפוס "בדיוק כשהוא ניסה להשיג אותה". ועוד מיליון דרישות יש לו, גדולות וקטנות ותמיד בלתי צפויות, תמיד משפילות ופוגעניות.
נשים נוטות לפעמים להסכים עם הטרור הפנים-משפחתי הזה, גם אם הן מוצלחות ומצליחות מאוד מכל שאר הבחינות.
גברים נוטים להיקלע לרכושנות אובססיבית כלפי זוגתם שתחיה, גם אם הם נאורים ומפותחים בכל שאר המובנים.
אולי זה קשור לעובדה שגם היום, עדיין, נשים מחזיקות רק באחוז אחד מכל ההון העולמי - וגם באחוז האחד הזה יש לא מעט ירושות מאבות או מבעלים. ואולי לתרבות הצריכה המערבית, שגם היום, עדיין, מציגה את גוף האישה כחפץ שנועד להירכש על ידי גברים. ודאי שזה קשור לדימוי הנשי - הנמוך, עדיין - בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה.
כך או כך, את החיים הללו אפשר, עדיין, להציל.