פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נתיבה: ארץ-ישראליות שנעלמה

      בתוכנית הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה", ששודרה בקול ישראל בין השנים 1995 ל-2009, הקפידה נתיבה בן יהודה לשדר שירים רק "מתחילת הציונות עד 1948", כלשונה. איני יודע אם נתיבה לא התחברה לשירים המאוחרים יותר, אולם היא ראתה כשליחותה העיקרית את שימור זיכרון הזמר העברי המוקדם, שימור התרבות הארץ-ישראלית הצברית. היא החלה בכך בסידרת שידורי הרדיו "נתיב הזמר" עם אהוד מנור בעקבות ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" (1990), ודבקה בשליחותה עד ימיה האחרונים.

      באחת התוכניות ביכתה נתיבה את הבורות של הדור הצעיר שאינו מכיר את הזמר העברי, את שירי ארץ ישראל. "הרי יש לנו תרבות בת 100 שנים!" זעקה. דבריה עוררו בי השתוממות, בלשון המעטה. 100 שנים?! זאת התרבות שלנו? הרי אנו עם הנושא תרבות בת 3,000 שנה, המהווה את הבסיס לטוב וליפה הן בתרבות המערבית והן בתרבות האיסלאם. הרי אבן גבירול ויהודה הלוי קדמו במאות שנים לביאליק ולטשרניחובסקי, שלא לדבר על תהילים ושיר השירים. הכל החל לפני 100 שנים?

      הזדהיתי עם זעקתה, שהרי אני רואה חשיבות רבה בשימור התרבות הארץ-ישראלית הציונית. אולם שאלתי את עצמי אם נתיבה מבינה כי במלחמתה נגד נטישת התרבות הארץ-ישראלית, היא תורמת להשכחת פרקים גדולים ונפלאים אחרים בתולדות עמנו.

      לא מחויבת רק לשימור הפלמ"ח

      האמת היא שנתיבה כאדם פרטי לא היתה מחויבת רק לשימור תקופת הפלמ"ח. היא אהבה את התנ"ך, הבינה בו והטיפה לאהבתו. באחת התוכניות סיפרה שאינה קוראת כלל ספרים, כיוון שאין לה כל צורך בשום ספר זולת התנ"ך, המכיל את הכל. היא סיפרה שהתנ"ך ניצב תמיד ליד מיטתה ואין יום שאינה קוראת בו.

      החיבור שלה לתנ"ך אינו מקרי. התרבות העברית הארץ-ישראלית התחברה לתנ"ך וראתה עצמה כהמשכו הישיר, תוך דילוג על היצירה היהודית שנוצרה בגולה. הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח" מיוחס לבן-גוריון, אבל אצל נתיבה זו אכן היתה דרך חיים. כלוחמת פלמ"ח, היא נשאה את דגל מורשת הפלמ"ח, כהמשך ישיר לתנ"ך.

      עם מותה, בגיל 82, יש לכבד את זכרה לא רק כלוחמת פלמ"ח, אלא כסוכנת זיכרון ששמה דגש על כמה נכסים היסטוריים. אחד מהם הוא מורשת הפלמ"ח ודור תש"ח. נתיבה לא כתבה על הפלמ"ח מהזווית של ההיסטוריונים ולא מהזווית של המפקדים, אלא מנקודת המבט של הלוחמים ובעיקר של הלוחמות. נכס נוסף הוא מורשת הסלנג העברי. נתיבה תיעדה את הסלנג ובמשך שנים היתה מזוהה, בראש ובראשונה, עם "העברית המדוברת". בן יהודה (שתמיד הקפידה לציין כי אין לה "שום קשר עם אליעזר בן יהודה") אהבה את העברית ושלטה בה היטב, אולם שמרה חסד לסלנג הארץ-ישראלי, גם כאשר הוא כבר נשמע לא מעודכן ומעט מצחיק (שהרי אין דבר אנכרוניסטי יותר משימוש בסלנג שהתיישן). אחד מחבריה הקרובים של נתיבה היה דן בן אמוץ, חברה לפלמ"ח ושותפה לפרויקט התרבות העברית. בן יהודה ובן אמוץ אף חיברו יחד את "מילון עולמי לעברית מדוברת", שעוד ישמש מוצר חובה להיסטוריונים.

      אפשר לסכם את פועלה התרבותי של בן יהודה בצורך לזכור ולשכוח. בדומה לבן-גוריון ורבים מבני דורה, היא ביקשה לזכור פרקים חשובים בתרבות ישראל (התקופה הארץ-ישראלית) ולשכוח פרקים אחרים (הגולה). גישה זו ניצבת במחלוקת. לדעתי זו גישה שגויה, שהרי תרבות אינה יכולה לצמוח באוויר - היא בנויה נדבך על גבי נדבך. מי שמשכיח את מה שבין התנ"ך לפלמ"ח עלול לגרום לניכור הן כלפי התנ"ך והן כלפי הפלמ"ח, כי ביניהם תאבד החוליה המקשרת מבחינה כרונולוגית.

      אבל על דבר אחד אין מחלוקת. על מפעל חייה העיקרי - שימור נכסי צאן הברזל של התרבות הציונית, העברית, הארץ-ישראלית - בן יהודה ראויה לכל שבח. יהי זכרה ברוך.