אסור לנו להאמין שהקריסה של חלקים בעולם הערבי, המלחמה על דמוקרטיזציה וחילופי הדורות שם משכיחים את האמת לגבי הסכסוך שלנו. ישראל עדיין מתכחשת לאינטרס הלאומי שלה ומאמינה שהדרך הטקטית של הפרחת סיסמאות והצגת הצד השני כסרבן תאפשר לה לצלוח את ההתנגדות כלפינו בדעת הקהל הבינלאומית.
אבל ההתנחלויות הן עדיין הבעיה. גם הווטו האמריקני שהוטל לפני ימים על דרישת הפלשתינים לטפל בנושא ההתנחלויות היה חמצמץ. זה וטו טכני שהיתה בו בעיקר התרסה נגד הפלשתינים שמבקשים למצוא באו"ם תחליף למו"מ ישיר. אבל הווטו הזה עדיין כלל ביקורת עמוקה וקשה על ישראל לא רק בנושא הקפאת ההתנחלויות, אלא על עצם קיומן.
מי שרוצה נחמות קש יאמר לעצמו בפנים חתומות כי ממילא ארה"ב תמיד התנגדה לקיום ההתנחלויות ועובדה שאנו מסתדרים עם ההתנגדות הזו שנים רבות. עובדתית, זה נכון. אבל הפעם המערב כולו לא איתנו. בעולם המערבי נוצרת חזית פעילה שאינה רואה בהקפאת ההתנחלויות ויתור ישראלי אלא חובת ציות לחוק הבינלאומי.
לממשלות ישראל אין את האומץ
שנים רבות נשמעות טענות מצד המרכז-שמאל בישראל, ולפיהן שיגיונות הימין ימיטו עלינו אסון. שנים לחמנו בעל פה ובכתב, מעל במות ציבוריות, נגד המשך ההתנחלויות ונגד המשך הבנייה. ידענו שניתן לסנגר על ישראל מעל כל במה, אבל לא ניתן לסנגר על ההתנחלויות שהוקמו אחרי 1967. כל הנימוקים ההיסטוריים בעד צדקת הדרך שלנו בנושא הם נימוקים פנים-ישראליים ולא נימוקים שיחזיקו לנוכח המאבק הבינלאומי המתחולל סביבנו.
הבעיה היא שאין לממשלות ישראל אומץ לומר לעם את המצב לאמיתו. זה לא התחיל בממשלת נתניהו אלא בממשלות קודמות. חשוב להפסיק להיתלות על "ויתורי" ברק ועל "ויתורי" אולמרט במשא ומתן עם הפלשתינים כהוכחה לכך שאין עם מי לעשות שלום. יש להבין כי מטרתנו העליונה מחייבת הסדר, וכי אין קיום למדינת ישראל בטווח הארוך ללא הסדר.
מדיניות חכמה היתה מנהלת מו"מ על היוזמה הסעודית, ועל הסדר כולל עם מדינות ערב המעוניינות בכך. בינתיים, הנסיבות השתנו ואיננו יודעים מה יעלה בגורלן של מדינות ערב הקרובות יותר אלינו. אבל מצב זה לא אמור לכפות עלינו עמדה פסיבית אלא להפך - עלינו לנקוט יוזמה, לקדם הסדר וללחום נגד הלכי רוח תלושים מן המציאות בתוך ישראל. שומה עלינו לשנות את המאזן הבינלאומי המאיים עלינו, שהרי הוא מהווה סכנה אסטרטגית. כפי שאמר דוד בן-גוריון: "כוחנו נשען על שני אדנים - כוחו המרתיע של צה"ל ומעמדנו הבינלאומי". מעמד זה מחייב את ישראל ליוזמה ריאלית, והקפאת ההתנחלויות היא בעצם עמדה שמחויבת מן המציאות.
נכון שהימין שולט בישראל ויש לו רוב פרלמנטרי. אבל כשבן-גוריון תמך בהסכם השילומים עם גרמניה או נסוג מסיני לאחר שצה"ל כבש את סיני במבצע קדש, הוא עשה זאת תוך כדי מאבק עיקש מול מתנגדיו. זה לא משנה אם אתה תומך בזכותה של ישראל להתנחל בכל השטחים או מתנגד לכך. גם אם יש לנו זכות, זו אופציה הרסנית. אנו זקוקים למנהיגות אמיתית שתילחם בלאומנות קיצונית המתנקשת בעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית.