"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", כך מבטאת התורה את יחסה לאונס. במשפט קצב, ישבו שופטים, שמעו עדויות, השקיעו מאות שעות חקירה עם צוות עוזרים נרחב, ולמרות סנגורים מן השורה הראשונה, הגיעו למסקנה המרשיעה את הנשיא לשעבר בעברות אונס. והנה קמים רבנים, ומחזקים את ידיו של עבריין מורשע זה, אוי לה לאותה בושה.
"אוי לבושה, אוי לחרפה"
יורונו נא רבותינו, על סמך מה? וכי חקרו הם את הנשים הנפגעות? ישבו ובררו את העובדות עם עדים? העסיקו חוקרים מקצועיים שירדו לעומק העניין? או שמא ברוח קודשם נגלתה להם האמת? אם יש בידם ראיות המוכיחות את חפותו של משה קצב, יוציאו נא אותן לאור וילחמו בכל דרך אפשרית לזיכויו. אך אם אין להם ראיות כאלו, כיצד לא רעדה ידם בכותבם מכתב אומלל זה? וכי לא מעלים הם על דעתם מהו המסר העולה ממכתב חיזוק זה? האין הם חוששים להפקרתן של נשים ובנות בידי בעלי סמכות אשר לאחר מעלליהם יוכלו להסתתר מאחורי חזות מסורתית ולחסות בצל הגנת הרבנים? ואף שוודאי לא לכך הם מכוונים, וכי אינם חוששים להשחרת פניה של תורתנו הקדושה בשער בת רבים?
נכון, אין לנו היום סנהדרין ובית דין הנוהג על פי דיני הראיות של התורה, אך האם המשמעות הנגזרת מכך היא שאין לסמוך על בית משפט ישראלי בשאלות פליליות של גניבה, שוד, רצח ואונס? מדוע איפה, לפי אותם רבנים, שלא נפתח את שערי בתי הסהר בישראל ונשחרר אלפי עבריינים השפוטים על שוד, רצח ואונס שהרי אין לסמוך על מערכת המשפט של מדינת ישראל, ועל כן, כל עוד לא הובאו בפני בתי הדין של תורה, עומדת להם חזקת החפות.
נביאי ישראל, מנהיגיו ורבניו, עמדו לאורך הדורות להגן על העשוק מפני עושקו ועל החלש מפני החזק ממנו. והנה כאן, לאחר שהכריע בית המשפט שנשיא בישראל ניצל את כוח מעמדו ואנס ופגע באופן מחפיר בנשים שתחת מרותו, באים רבנים בישראל ומחזקים את ידיו. אוי לה לאותה בושה, אוי לאותה חרפה. אם זה אינו חילול השם, איני יודע חילול השם מהו. על כגון זה נאמר: "במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב".
הרב יהודה גלעד הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא