"קבלת שבת" לניטשה החתול

גאיה לא הסכימה בשום פנים ואופן למסור את ג'יין לכלבייה. הוויכוח בינה לבין הוריה החמיר בקביעות בערבי שבת בזמן הקידוש. "מה זה מוקצה? אם היא מוקצה גם אני מוקצה ואני נשארת איתה סגורה בחדר עד שאתם תסיימו את הקידוש שלכם", גאיה הייתה עונה כשהתבקשה לסגור את ג'יין בחדר. גאיה אהבה בעלי חיים מאוד וחששה למסור את ג'יין לכלבייה. היא נמנעה מאכילת בעלי חיים, "כי זה פשוט מגעיל לאכול חיות", וניסתה לכבד את כל בעלי החיים. אחיה נהגו ללגלג עליה כשהייתה נזהרת לא לדרוך על נמלים ואומרת "זה שאנחנו חזקים יותר, ממש לא אומר שמותר לנו".

משפחתה של גאיה החלה בתהליך חזרה בתשובה ולפי מה שהיה ידוע להם, אסור לגדל את ג'יין משום שהיא נקבה מגזע דוברמן, גזע שנחשב לחיה מזיקה. היהדות מפרידה בין כלבים קטנים לכלבים גדולים, הכלבים הגדולים נחשבים ל"כלבים רעים" שאין לגדלם. ככל שהמשפחה "התחזקה" יותר ויותר, כך התעקשו בבית שגאיה תמסור את הכלבה, אך ככל שהתעקשו יותר שג'יין היא חיה "טמאה", כך התעקשה גאיה לעמוד על שלה וסירבה למסור את ג'יין שלה לכלבייה.

אימא של גאיה פנתה לייעוץ עם הרבנית מהמרכז לקבלה וביקשה לדעת אם הציווי הוא מדאורייתא או מדרבנן. הרבנית הסבירה שמקור הציווי ביהדות מזרח אירופה של המאה ה-17. אז, היה מדובר ביהודים שחיו בכפרים הקרים וסבלו מעוני ורעב והיה חשש שמא במידה והם יגדלו חיית מחמד גדולה, הם יאכלו אותה מתוך מצוקת רעב. למעשה, האיסור על גידול כלבים גדולים כחיות מחמד נובע מתוך "צער בעלי חיים". הרבנית המליצה לאימא של גאיה להשאיר את הכלבה למען שלום בית וכדי לא להרחיק מדי את הקטנה.
- "הרי לא תאכלו את הכלבה מתוך רעב?"
- "לא, בטח שלא", ענתה האם, "מה שהיה בגלות לפני 400 שנה, כבר לא קשור לימינו".

בקרבת בית הכנסת "תפארת גיבורי ישראל' התחילו להרגיש את שבת המלכה: הגברים לבושים בלבן אחרי שהתגלחו והתבשמו במיוחד, הנשים במיטב החצאיות וכיסויי הראש לכיוון עזרת הנשים. גאיה לא לבשה שום דבר חגיגי, רק ג'ינס וחולצת טי מלאת שיערותיה הארוכות של ג'יין - מרוב חיבוקים.
מה עושים כאן הילדים? חלקם נשארו קרוב להורים, חלקם שיחקו בגן הילדים הסמוך ושלושה ילדים בחרו לשחק בלזרוק אבנים על חתולים. ביום שישי בערב, שלושה ילדים סגרו על החתול ניטשה, והתחילו להשליך עליו אבנים "סתם בשביל הכיף".
גאיה וג'יין זיהו את יללות המצוקה של החתול. הם מיהרו לתוך סמטה צרה, ראו שם שלושה ילדים עם כיפות על ראשיהם זורקים אבנים על החתול הג'ינג'י. "מה אתם עושים?!" גאיה קראה, רותחת מכעס. "תעופי מכאן", אמר הגדול שביניהם, "אם לא תלכי נזרוק אבנים עליך ועל הכלב שלך". גאיה צעקה בחזרה: "אני מזהירה אתכם שאם לא תפסיקו מיד אני שולחת עליכם את הכלבה שתיתן לכם ביס ותוריד לכם את היד!" אחד הילדים המשיך לזרוק אבנים על ניטשה שיילל וכנראה גם נפצע. הילד הגדול התחיל לזרוק אבנים על ג'יין וגאיה ושני הילדים האחרים הצטרפו אליו, ג'יין התחילה לנבוח עליהם בפראות עד שהם ברחו. גאיה חשבה לעצמה שמזל באמת שג'יין היא כלבה גדולה ו"מסוכנת".

גאיה ניגשה אל ניטשה שפחד מאוד לצאת מהמחבוא. היא התקרבה אליו, אבל הוא נרתע ויילל גם עליה (ואולי בכה?). גאיה המתינה על הספסל הסמוך, לוודא שהילדים לא חוזרים לפגוע בניטשה או בחתולים אחרים. ג'יין קפצה על הספסל והתיישבה לידה. הם הסתכלו ביחד על להקת ציפורים בשמיים, גאיה אהבה לראות איך הציפורים נעות בלהקות, תמיד ביחד ותמיד לאותו כיוון. השמיים נצבעו בסגול של חורף וניטשה היה בטוח. גאיה וג'יין פנו ללכת לכיוון הבית, אבל אז אמו של אחד משלושת הילדים באה לכיוונה, נסערת יחד עם בנה המייבב, "זאת היא? זאת הבחורה הזאת"? האימא של הילד התחילה לצעוק על גאיה, " איפה את גרה? אני רוצה לדעת עכשיו איפה את גרה, שהאימא שלך תתחיל לחנך אותך לא לאיים על ילדים קטנים עם הכלבה המכוערת שלך", גאיה הייתה המומה. "אני לא צריכה שתלמדי אותי על חינוך, הכלבה שלי מחונכת הרבה יותר טוב ממה שאת חינכת את הילד שלך". ג'יין זיהתה שגאיה במצוקה והתחילה לנבוח. האימא שנבהלה פנתה לאחור, צעקה ונופפה בידיים תוך מלמול משהו על ה"מנטליות של הישראלים".

למחרת בשעות הערב גאיה וג'יין שבו לאותו אזור שבו הילדים זרקו עליהם אבנים יום קודם. גאיה חיפשה את החתול הג'ינג'י מצוידת באוכל ולשמחתה מצאה אותו מלקק את הפרווה של עצמו, רגלו פצועה קצת. גאיה חשבה שאין ספק שאם אחת מהאבנים של הילדים הייתה פוגעת לו בראש הוא היה מת. היא התיישבה על הספסל והאכילה אותו. כשסיים לאכול קפץ על הספסל ,התיישב לידה וגרגר. הכלבה ג'יין השתדלה שלא להבהיל את ניטשה יותר מידי והתיישבה בעדינות על הספסל לצידה השני של גאיה. מבית הכנסת "תפארת גיבורי ישראל" עלו קולות שירה של מוצאי שבת, "מי האיש החפץ חיים? אוהב ימים, לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה! סור מרע, עשה טוב! בקש שלום, ורדפהו". גאיה זיהתה את הפסוק מספר תהילים, והחלה לצחוק שכן היו מזמרים את הפסוק הזה בבית. היא צחקה וג'יין השעינה את ראשה על ברכיה. גאיה נישקה את ג'יין על הפדחת, "את ה'מוקצה' הכי יפה ואמיצה בכל העולם!" ניטשה נעמד על ארבע, קימר את גבו והרעיד את פרוותו. הוא קפץ מהספסל ודידה עם רגל פצועה למקום אחר.