השמיים הם לא הגבול

ביום שבת, בשעה שמונה בדיוק, עצר רפאל (רפול) איתן ז"ל בחריקת בלמים עם ה"לארק" הצבאית שלו ליד חדר האוכל של קיבוץ גניגר, העמיס את החבר הקטן שלו, "הילד אריאלי" בן ה?10, ונסע איתו לבסיס חיל האוויר ברמת דוד. שם הוא לקח אותו לדאות איתו בשמיים ולהשתעשע בפייפרים. הילד חזר הביתה המום מהתרגשות.

בימים הקרובים יסיים הילד אריאל אריאלי, היום בן 62, לבנות את אחד המטוסים הספורטיביים המהירים ביותר שנבנו בישראל בבנייה עצמית, והוא כבר מתרגש. "רועד לי כל הגוף רק מהמחשבה שאני אטיס את האווירון שבניתי 14 שנה במו ידי, אחלוף מעל שמי הארץ ואנחת ברמת דוד. זו סגירת מעגל מדהימה עבורי".

ביום שישי האחרון אריאלי עבד במרץ והרכיב את הכנפיים של מטוס ה?RV8, שאותו בנה יחד עם חמישה שותפים. ד"ר אלי ליברטי, רופא אורתופד המומחה לברכיים ומפרקים ושותף של אריאלי, הפשיל שרוולים ודפק מסמרות, וגם מיכאל ורבין, מזכיר קיבוץ יקום ומבעלי המטוס הזה, נתן עצות וכיוונים. השלושה לא יכלו להפסיק לחייך. אחרי הכל, 14 שנים לא הולכות ברגל, אלא תכף יטוסו בשמיים ויגיעו עד סיציליה.

אריאלי, ליברטי, ורבין ושאר השותפים שלהם לא לבד. התעשייה האווירית בחצר האחורית של אזרחי ישראל, בהאנגרים ועל חורבות מכולות ישנות, פורחת עכשיו עד לשמיים. יותר מ?20 מטוסים נבנים כיום בבנייה עצמית על ידי אזרחים מהשורה, ובארגון התעופה החובבני מעריכים שיש קרוב ל?70 כלי טיס כאלה בישראל.

יעקב רייש היה טייס מסחרי, אבל בשנת 1965 הוא הפך לשם דבר בישראל והיה לראשון שהשלים בניית מטוס בעצמו. הגלגלים שלו אמנם נלקחו מווספה, המנוע היה של פולקסווגן, השלד מעץ ומחלפים ישנים, אבל לרייש היה מטוס צרפתי בתל אביב מסוג Godel, והעיר רעשה בכל פעם שהוא הפעיל את מנועיו.
הבנייה העצמית של מטוסים בישראל לא ממש נסקה למרומים. שנים אחרי המטוס הצרפתי של רייש הגיע מנחם בר, מבכירי חיל האוויר וטייס באל?על. בר בנה בעצמו שלושה דאונים ושני מטוסים - "מידג'ט מוסטאנג" ו"הלארק", שבו השקיע עשר שנים של עבודה מאומצת. אחריהם צצו פה ושם בוני מטוסים, בעיקר אולטרה?לייטים, אבל בשנים האחרונות המרחב האווירי של מדינת ישראל זוכה לתוספת של תעשייה עצמית וחובבנית של עשרות מטוסים קלים שנבנים על ידי אזרחים בודדים או קבוצות של חמישה-שישה אנשים.

לאריאלי, תושב הוד השרון, יהיה בעוד כמה ימים מטוס משלו. אבא שלו היה מנערי בן?גוריון, והוא זוכר את הישיבות ההיסטוריות של מפא"י בבית שלו בקבוצת שילר עם יצחק נבון והנשיא פרס, ואת עוגת השטרודל המפורסמת שאמא שלו הכינה להם לכיבוד. אחר כך הוא עבר לגור בתור ילד בקיבוץ גניגר, שם למד עם ילדי מושב תל עדשים. "הילדים של רפול למדו איתנו, ובגיל 10 אני זוכר איך אזרתי אומץ ובאחת ממסיבות הכיתה ניגשתי אליו. אמרתי לו ששמעתי שהוא דואה ברמת דוד, ושאלתי אם אפשר פעם אחת להצטרף. 'חכה לי בשבת בשמונה בבוקר ליד חדר האוכל', הוא אמר?פקד עלי, ואני חשבתי שאני כמעט מת מהתרגשות.

"בכל שבת הוא אסף אותי", משחזר אריאלי, "הייתי מאוהב במטוסים, בדאייה, בפייפרים, עזרתי להם להכין את הציוד בהתחלה ואחרי שקצת התבגרתי ממש לקחו אותי לטיסות. הייתי ממש בשמיים, ואמרתי לעצמי שאני חייב להיות טייס כשאהיה גדול".

ד"ר ליברטי הוא רופא תעופתי מוסמך, שבמסגרת תפקידו בודק אזרחים?טייסים חובבים, ומאשר את כשירותם לטוס. לפני 14 שנה הגיע אליו לבדיקות גם אריאלי. "בשל בעיית ראייה לא יכולתי להיות טייס בחיל האוויר, אבל אמרתי לעצמי שיהיה לי אווירון משלי ואני אטוס בו בצורה אזרחית", מסביר אריאלי, "אני מתעסק עם אלקטרוניקה, וכל החיים שלי לא עזבתי את המטוסים, אפילו התעסקתי בבניית שדות תעופה בחו"ל, והחלטתי שאני הולך לבנות את האווירון שלי".

אריאלי סיפר לד"ר ליברטי על תוכניתו, וזה נדלק מייד. "אמרתי לאריאלי שאני מצטרף", נזכר ליברטי, "אני נזרקתי מקורס טיס של חיל האוויר, הייתי מהנדס מכונות, הפכתי לרופא אורתופד, ועשיתי גם רישיון טיס בארצות הברית. "החיידק הזה לטוס, האהבה הזאת למטוס, לא יצאה ממני לעולם", ממשיך ליברטי. "כרופא תעופתי אני נתקל כל הזמן בטייסים מהשורה הראשונה, בחובבים, כל הזמן חי את התחום, וחשבתי שזה יהיה מדהים שגם לי יהיה מטוס משלי". ד"ר ליברטי כל כך התלהב מהרעיון, עד שהתחיל לספר לכל מי שבא לעשות אצלו בדיקות תקופתיות שעוד כמה שנים יהיה לו אווירון משלו בחצר. כך הצטרפו מיכאל ורבין, וחברו לקיבוץ יקום ישראל קומיט, שהתלהב מהרעיון. בהמשך באו גם בעל מפעל לצינורות של מיזוג אוויר בשם מנחם כץ, ואורי פרץ, בעליו של מפעל המייצר חלקים למטוסי נוסעים.

השישה התחילו לעבוד. אריאלי קנה קיט של זנב מטוס ב?1,200 דולר, והחבר'ה התחילו להרכיב את החלום הגדול. "אני רציתי לבנות מטוס בעל ביצועים מתקדמים", מספר אריאלי, המוביל והרוח החיה מאחורי המטוס החדש. "אחד כזה שנראה ומרגיש כמו מטוס קרב, ספורטיבי, טס 200 מייל לשעה, יכול להגיע ל?1,000 מייל בטיסה אחת, מקומות הישיבה שלו כמו טנדם - כלומר אחד אחרי השני. עשיתי תחקיר רציני ובסופו של תהליך בחרתי את המטוס RV8, שהוא מטוס חדש, בנוי מאלומיניום, יותר קל לבנייה עצמית".

ההתחלה לא היתה פשוטה. "היינו צריכים להתמודד עם בניית המטוס, הזמנת החלקים, הקיטים מהיצרן, חיבור המסמרות, הברגים, ללמוד איך לבצע הכל דרך ספרים, להרכיב מכלולים, גוף ושאר החלקים וגם איפה למקם אותו. עשינו גם טעויות. במהלך הבנייה שלנו נדדנו עם המטוס הזה והצבנו אותו בלא פחות מ?10 האנגרים שונים, חצרות של מפעלים, איפה לא", מספר אריאלי.
המטוס, שעלה עד עכשיו כ?100 אלף דולר, נמצא במחסן פתוח, על חורבות מה שהיה פעם הלול של קיבוץ יקום. ורבין, תושב הקיבוץ, מגיע לשם ביום שישי בצהריים אחרי ישיבות מתישות במשק, ומתחיל לפרוח. "זו הנאה צרופה. כל השותפים פה הם למעשה טייסים חובבים. העיקרון שלנו היה שאנחנו בונים את המטוס בסופי שבוע. בהתחלה דיברנו על שלוש שנים ואנחנו באוויר, עכשיו זה כבר 14 שנה בבנייה, אבל הנה הסוף מגיע. זה מרגש אותי מאוד. לשים את הכנפיים שלו כמו שצריך, לראות איך כל המסמרות התחברו, איך הכל התיישב במקום, איך חיזקנו בעצמנו כל בורג. זו יצירה אישית וקבוצתית מדהימה. זה כיף גדול מאוד לבנות לעצמך מטוס, להזמין את כל החלפים מהיצרן, ואני כבר מחכה לעשות עליו את הטיסה הראשונה. אפילו במשק כבר התרגלו לרעיון שאני וחבר נוסף נהיה בעלי מטוס ומבינים שזה לא בשמיים לבנות דבר כזה", מספר ורבין לא לפני שעבר על עוד חיזוק אחרון בכנף.

מדי פעם מגיעים סקרנים לראות את המטוס הגדול שהושלם זה עתה. בצהריים, באמצע העבודה על המטוס המתקדם של חבורת אריאלי, מתקשר אליו מיקי רביב, יו"ר העמותה הישראלית לתעופת חובבים שלה סניף אם בארצות הברית בשם EAA. רביב עצמו בונה עכשיו מטוס מסוג RV7, והוא כבר בוגר של בניית שני אולטרה?לייטים. הוא אומר שיש עכשיו תנופה אדירה בבנייה עצמית של מטוסים על ידי אזרחים גם בישראל, ומציין שיש כעת לא פחות מ?25 פרויקטים שונים ברחבי הארץ, הנמצאים בתהליך של עבודה.

"בארגון שלנו יש כ?50 פעילים. אני מעריך שיש בישראל יותר מ?70 אנשים, המתחלקים למטוסים בנויים ולכאלה הנמצאים כעת במהלך הפרויקט. זה כבר מתחיל להיות מספר רציני מאוד", אומר רביב. "אנשים חושבים בטעות שלבנות מטוס זה אומר בהכרח שאתה עשיר וצריך להיות לך הרבה כסף. אם שישה שותפים בונים מטוס עם ביצועים מתקדמים ב?100 אלף דולר, כך שלכל אחד יוצא פחות מ?20 אלף דולר, זה הרבה? יש כאלה שנוסעים על הכביש עם מכוניות של חצי מיליון שקל. זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. נכון שגם לעשות רישיון טייס זה לא זול אבל בסך הכל זה לא בשמיים. תהליך הבנייה, האתגר הטכנולוגי והטכני, ואחרי זה ההגשמה הגדולה, זה באמת מעיף אותך לשמיים מבחינת ההתרגשות והתחושה האישית".

מי שמפקח ומלווה את כל התהליך של התעשייה האווירית החובבנית בישראל זה מינהל התעופה האזרחי. הוא הגוף שמאשר ובודק מקרוב את המטוסים השונים, מעניק רישיונות ודורש התעסקות ביורוקרטית לא מעטה. רביב אומר שזה לא תמיד קל, שהתעשייה הזו מאוד מתפתחת עכשיו בישראל, לא תמיד יש מקום נוח ונכון למטוסים הנבנים בשדות תעופה, אך מדגיש כי צריך ללמוד לחיות עם העניין הזה. "נכון שהחוקים, התקנות, כיסוי הביטוח ושאר העניינים הביורוקרטיים מציבים לא מעט בעיות ומכשולים, אך אנחנו מנסים לקדם את שיתוף הפעולה עם הרשויות. ההרגשה העילאית הזאת, הנשגבת, להיות בשמיים עם המטוס שלך, עולה על כל הצרות האחרות", הוא מסכם.

אריאלי מתיישב בכיסא הטייס והחיוך לא מש מפניו. עוד מעט יתחיל בטיסות הניסוי באורך 40 שעות של הצעצוע הכבד הזה, הכל כך נכסף שבנה. הוא מלטף כל פינה במטוס, מסתכל על הכנפיים שהרכיבו זה עתה ואומר לד"ר ליברטי בעיניים נוצצות שהם גדולים מהחיים. עובר שוב על כל חיבור, מסתכל בגאווה גלויה על היצירה הלבנה עם נגיעות הפסים האדומים, שמגיעה לסיומה אחרי 14 שנה.

"זה לא היה קל. שישה שותפים זה לא מעט דעות. נכון שזה נוח כספית, אבל צריך ללמוד גם לעבוד כצוות לכל דבר", מסכם אריאלי, ומייד נסחף לפנטזיה הפרטית שלו. "זה המטוס שרציתי. אורך 8 מטר, רוחב 7.5, מהיר וספורטיבי. אני כבר חולם בלילות איך אני עולה עליו, חג מעל רמת דוד ומנופף לשלום. אחר כך אני לוקח את האישה, אנחנו מתיישבים וטסים לחו"ל. זה שווה הכל, זה היה החלום הגדול שלי מאז שהייתי ילד בן 10. מאז שרפול קרא לי 'צוציק, בוא ותעזור לנו קצת עם הפייפר'".