פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קדאפי: תקציר תולדות הדיקטטורה

      מאז ומעולם היו דיקטטורים חלק בלתי נפרד מהנוף החברתי והפוליטי של האנושות. בימי המזרח הקדום די היה להזכיר את שמותיהם של סרגון, סנחריב או אשורבניפל כדי להטיל אימה בנפשותיהם של בני האדם. מאוחר יותר ידעה ההיסטוריה דמויות לא פחות צבעוניות ומאיימות כמו הקיסר הרומי קליגולה, הצאר הרוסי איוואן הרביעי (שאף נודע בכינוי "האיום"), פרידריך "הגדול" הפרוסי, והרשימה עוד ארוכה.

      אך למרות זאת, נדמה כי דווקא המאה ה-20 היא המאה של העריצים, והיא זו שהביאה את השליטה הפוליטית האבסולוטית לכדי קיצוניות שהמין האנושי טרם ידע כמותה. לצד ההתפתחות הטכנולוגית, יכולת ההרס והחורבן של העריצים הפכה לכמעט בלתי אנושית, ודי אם נזכיר טיפוסים כמו פול פוט, פאפא דוק וקים ז'ונג איל, ששמותיהם מעוררים חלחלה אך, למרבה האימה, גם קורטוב של הערצה סמויה בקרב חלק מבני האדם.

      כדי להבין את מרכיב ההערצה הסמויה שמאפשר לדיקטטורים האלה למשול - וקדאפי הלובי מצליח במשימה הזו כבר יותר מ-40 שנה - יש לחשוב על אחת ההשוואות הנפוצות בהיסטוריה: שלטונם של אדולף היטלר בגרמניה ויוסף סטלין בבריה"מ. שניהם היו רודנים חסרי רחמים, שניהם לקו בשיגעון, ושניהם נלחמו זה בזה בימי מלחמת העולם השנייה. ולמרות נוראותם, מיליונים סגדו להם.

      עד היום חלוקים ההיסטוריונים בנוגע לשאלה מי היה נורא ושפל יותר: היטלר, כמובן, הוא גדול הצוררים בהיסטוריה היהודית ומי שהביא את האנושות לשפל גם בשל האידיאולוגיה הרצחנית וגם בשל האסון שהמיט על אירופה ועל העם היהודי. לא לחינם נכתב כי אחרי אושוויץ לא תהיה יותר שירה בעולם. מנגד, יש הגורסים דווקא כי סטלין הוא האכזר מבין השניים, והם מביאים כהוכחה את הטיהורים, הגולאגים וההרעבה השיטתית של האוכלוסייה תחת שלטונו.

      אירוניה עצובה

      המעניין הוא כי בזמן שאור הזרקורים ההיסטורי עדיין מופנה אל השניים הללו, דיקטטור לא פחות רצחני פעל באותן שנים דווקא במזרח הרחוק - הדיקטטור הסיני מאו צה טונג, האחראי לרציחתם של כ-60 מיליונים מבני עמו. האירוניה העצובה היא שלעומת שני הקודמים, הזכורים בצדק לדיראון עולם, מאו דווקא זכה לעדנה גדולה במערב. דמותו, שעוצבה על ידי האמן אנדי וורהול, הנציחה אותו, למעשה, לא כעריץ אכזר אלא כגיבור תרבות.

      וזהו עצם העניין בנוגע לשאלה כיצד רודנים מחליאים בכלל מצליחים לשרוד ולפעול בהיסטוריה. באופן פרדוקסלי, ככל שעריץ כלשהו אקסצנטרי יותר, אכזר יותר, ובעל מניירות ביזאריות יותר, כך היחס כלפיו הופך - מצד חוגים מסוימים, בדרך כלל אינטלקטואליים - לסלחני יותר ואף לנערץ. בין אם זה סטלין שזכה לתמיכתו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, או נועם חומסקי אשר עדיין משבח את פועלו של חומייני האיראני.

      לאנושות יש צד אפל. הדיקטטורים מייצגים את שיאו האכזרי של הצד הזה והם מצליחים לשרוד - בדרך כלל עד שבני כוחות האור אוזרים אומץ להילחם בו, גם במחיר מלחמה עקובה מדם - בזכות יכולתם לנגן על הצד האפל הזה.

      טיפוסים כמו מועמר קדאפי, על שלל שמלותיו, האמזונות שלצידו והמנהגים הביזאריים שלהם, מצליחים, לצד הזעזוע שהם מעוררים, להטיל איזשהו קסם בלתי מפוענח וליצור משיכה לדמותם. הנאום המוזר שנשא קדאפי ביום שלישי, נאום שבו איים באפוקליפסה לבני עמו, אמנם זכה לגינויים אבל גם עורר מיליונים להידבק למסך בציפייה להבין את פשר שיגעון הגדלות הזה.

      יותר מכך, בדיוק כמו עגל הזהב, המוזכר בפרשת השבוע האחרונה, מצליחים העריצים הללו - ודווקא דרך פולחן האישיות והאכזריות הבלתי מרוסנת שבה הם משתמשים כדי לשלוט בבני עמם - לייצג את הדבר הקרוב ביותר לאלוהים על פני האדמה. משה רבנו סימן לנו כבר אז את הרע הטמון בהשתעבדות לעגל הזהב - תושבי לוב אולי מתחילים להבין זאת עכשיו.