פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך ללמד את המזרח התיכון החדש?

      גל ההפגנות וההתקוממיות המסיבי במדינות ערב מצב את המורים להיסטוריה של המזרח התיכון בעמדה של ידענים. ד"ר יאיר בוימל חושב שיש כאן הזדמנות פז לחנך את הסטודנטים להביט בעיניים צנועות וסקרניות על המתרחש סביבם

      בהשתאות והערצה, המהולות אולי במעט קנאה (ועל כך בהמשך) אנחנו מתבוננים בגל ההפגנות במדינות ערב. ואכן, יכול להיות שבעוד שנה או יותר ולאחר שקצף התוצאות הראשוניות להן אנו עדים כיום יירגע, נדע אם המרי האזרחי, אכן הביא, ולו בחלק מהמדינות, לשינויים פוליטיים ותרבותיים ארוכי טווח.

      הנוכחות המסיבית של האירועים וכמות המלל העצומה אודותיהם באמצעי התקשורת מציבה אותנו, המורים להיסטוריה של המזרח התיכון, בעמדה של ידענים. מחד גיסא, כהיסטוריונים אנו מצווים להיזהר מלהפוך לפרשנים של המציאות ולהצטרף לקבוצת השוטים המנבאת עתידות; מאידך גיסא, כמורים להיסטוריה, מחנכים ומעצבי השקפת עולם, איננו יכולים להתעלם מהדברים ולהותיר את תלמידינו, המצפים לתגובה מושכלת על האירועים, ללא מענה.

      אז מה נענה לשאלה: "מה אתה אומר על מה שקורה במדינות ערב ?"

      האירועים האחרונים במזרח התיכון הן הזדמנות פז לחנך את הסטודנטים להביט בעיניים צנועות וסקרניות על הסובב אותם. אנחנו נמצאים ברגע היסטורי מיוחד במינו, שאפשר לנצל בצורה מיטבית כדי לשרש את המבט הישראלי המתנשא והשחצני על מדינות ערב. אמנם, הציבור הישראלי הוא בדרך כלל פסיבי, קונפורמיסטי ורואה בשלטון את קודש הקודשים, אך אולי נוכל לפתח אצל תלמידינו קנאה מסוימת בהמון הערבי שמעז לצאת נגד השלטונות. כמורים, נוכל להצביע בפני תלמידינו על דמוקרטיזציה המתעוררת "מלמטה", מושג שמרבית הישראלים מתקשים לדמיין שהוא אפשרי, "אצל הערבים".

      מי בג'ונגל ומי בווילה?

      האזרח התוניסאי שיצא לרחובות, וכמוהו גם המצרי והבחרייני, מבקש להשעין את זהותו הקולקטיבית על האזרחות הלאומית המודרנית ולא על הדת או הלאום האתני המסורתיים. בישראל, לעומת זאת, אנו רחוקים מאידיאל זה כמו הקוטב הדרומי מהקוטב הצפוני; בישראל "היהודית הדמוקרטית" עדיין אין הלימה בין לאום (יהודי) ואזרחות (ישראלית) ואין משמעות של שוויון לאזרחות הישראלית. אולי נוכל ללמד את תלמידינו שישראל מעניינת את האזרח הערבי הממוצע בארצות ערב בערך כמו שבחריין מעניינת את הישראלי הממוצע. האזרח הישראלי, שחי בפרנויית השמדה נצחית, אולי יופתע לגלות ש"ישראל" ואף "הפלסטינים" כלל לא היו נושא לאירועים המדוברים, מה שלא הפריע לפרשני הטלוויזיה המלומדים לדבר הרבה יותר מדי על "הקשר לישראל".

      "מה ניתן ללמוד מההיסטוריה?", שואלים אותנו לא פעם ולא פעמיים. במקרה הזה, אם נשוחח עם הסטודנטים על המציאות המתוחה כיום, אפשר להזכיר, בלא מעט חרדה, ששלוש ממלחמות ישראל עם מדינות ערב, (1948, 1956, 1967) פרצו בשל סיבות שהיו קשורות להתפתחויות של היחסים הבין-ערביים כמו גם לרצון הישראלי לנצל את אותן התפתחויות ולא למנוע את פרוץ המלחמות.

      לסיום, כחלק מעיסוק החובה של מרצים להיסטוריה בחינוך פוליטי עכשווי (ואוי למרצה שנמלט מכך) ניתן יהיה לתהות על דברי שר הביטחון, אהוד ברק, ב-2006, לפיהם ישראל היא "וילה בג'ונגל, כלומר: אי יבשתי שקט, נעים ונוח בתוך אוקיינוס אפל וקטלני. האם האירועים האחרונים יהפכו את היוצרות? האם, בעוד מסביבנו מתרחש תהליך דמוקרטיזציה ארוך, נישאר אנחנו המדינה שרומסת את המיעוט הערבי וכובשת את העם השכן שלה? נוכל גם לדון בשאלה, מה מדינת ישראל צריכה לעשות אם היא רוצה להצטרף לשכונת הווילות שייתכן שמוקמת כאן? וגם אם מסביבנו ימשיך להתקיים ג'ונגל, מה הן הערובות להמשך קיומה של הווילה?

      * ד"ר יאיר בוימל מלמד היסטוריה של המזרח התיכון במכללה האקדמית לחינוך – אורנים.