האם ראוי משה קצב למידת הרחמים? כן, גם הוא. "על האדם ריחמתי", הצטדקו חכמים פגאנים, "לא על מעשיו". האם עוצמת המתקפה התקשורתית עליו ראויה להיחשב כחלק מן העונש ולהפחית במשהו את ימיו בכלא? כן. אף שהיתה מובנת, ובמידה רבה גם מוצדקת, היתה אכזרית במיוחד, מבישה מאין כמותה.
האם ניתן למצוא כף זכות בהתנהלותו? קשה. הרי אפילו הפרשה שהמיטה עליו קלון היא פרי מזימה שלו לחמוק מלהיענות לתביעה סבירה של מי שהיתה קורבן למעשיו. אילו, לפחות, הודה באיחור; אילו, לפחות, הודיע כי עתה הוא מבין; אילו הסביר כי עולם המונחים שלו היה שגוי ומיושן ומעוות, והוא נולד לתוכו אבל לא הפנים את השינוי. אך קצב רצה הכל. השליך את דג הזהב שהושיטה לו הפרקליטות בחזרה למים העכורים. רצה זיכוי מלא. גם זו חוצפה אם כי אינה פלילית ואין להעניש עליה.
ויתר על חלום השווא
מהתנהלותו אתמול בביהמ"ש עולה כי קצב ויתר על חלום השווא, שייצא מן הפרשה בלי לאבד לזמן מה את חירותו. הסוגיה היא לכמה זמן יישלח לכלא. חלילה למתבונן מן הצד להציע לבית המשפט תקופת מאסר. זו השפעה חיצונית, שיעילותה מעטה וצידוקה אינו קיים.
נכון לומר רק כי ראוי שלעיני השופטים יעמוד ההליך המשפטי שהתנהל בשעתו נגד חיים רמון. היו בו פגמים כאלה ואחרים, חלקם שנויים במחלוקת, אך יש היבט אחד שסביבו יכולים להתלכד בעלי ההשקפות השונות והמגוונות: הפער בין פסק הדין לבין גזר הדין עלול לשים אחד מהם ללעג ולקלס. שכן או שהנאשם הוא האדם אשר תואר במילים קשות ביותר, או שעבירתו אינה כה חמורה כפי שעלה מגזר הדין.
הדבר בלט במשפט רמון. מן הראוי שבית המשפט בראשותו של השופט ג'ורג' קרא יזכור את המשגה ההוא בבואו להכריע בסוגיית גזר הדין, בעיקר כשבימים אלה הועלתה האפשרות כי אף לא אחד משני הצדדים יערער על התוצאה, ולפיכך העונש שייגזר בתל אביב יהיה המילה האחרונה בחתימת הפרשה הנוגה של משה קצב, שהחריב עולמות, וגם עולמו חרב עליו.