"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", הורונו חז"ל, "אל ימנע עצמו מן הרחמים".
בשונה משלב הכרעת הדין, בשלב הטיעונים לעונש יש חשיבות רבה לא רק לשורת הדין אלא גם למידת הרחמים. נסיבותיו האישיות של נאשם שהורשע בדין, כמו גם המעשים הטובים שעשה בחייו, אינם יכולים למחוק את כתם ההרשעה שדבק בו, אך בהחלט עשויים לסייע בהמתקת עונשו.
על כן, החלטת נאשם שהורשע להימנע מהבאת עדי אופי בשלב הטיעונים לעונש מבטאת אולי דחף שנועד להביע לעין כל ייאוש לרגע מהמערכת השיפוטית, אך אין בה הרבה מן התבונה. בבית המשפט צריך לשלוט ההיגיון, לא הרגש.
אם אמנם יממש משה קצב מהלך זה של הבעת ייאוש, הוא יצטרף לשורת טעויות שנעשו במהלך המשפט, ובראשן חזרתו מעיסקת הטיעון המפתה שהונחה לפתחו.
פגיעה שאינה עולה על הנדרש
לצד זה, החלטת בית המשפט לקיים את הדיון בדלתיים סגורות, אך מייד לאחר סיומו לפרסם תמצית מהטיעונים שנשמעו במהלכו, מקיימת איזון ראוי.
עקרון השוויון מחייב שלא יוכר שוע לפני דל, וכשם שבמשפטם של מורשעים אחרים מתקיים הדיון בדלתיים פתוחות, כך יהיה גם במקרה זה. "הצדק", זאת ידענו משכבר הימים, "צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות".
לפיכך, גם במקום שבו נסוג מעט עקרון פומביות הדיון בשל החובה לשמור על פרטיותן של המתלוננות, יש לדאוג לכך שהפגיעה בו תיעשה במידה מזערית שאינה עולה על הנדרש.