פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אף אחד לא יזיל דמעה על קדאפי

      "אתה צריך לתרגם את הדרכון שלך לערבית לפני שאתה מגיש בכלל את הבקשה", אמר לי הפקיד הלובי בקונסוליה הלובית בפאריס. עם ארץ הלידה "ישראל" ושם כמו "בועז" לא תליתי תקוות רבות בהשגת הוויזה. גם המתורגמן האלג'יראי שעמל על התרגום אמר לי כי "חבל על הזמן ועל והכסף". כעבור שבוע ביקרתי במדינה הצפון-אפריקנית הסגורה של מועמר קדאפי, במה שהפך להיות אחד המסעות המפחידים אך הזכורים לי ביותר בעשרות ביקוריי בעולם הערבי.

      ללוב הגעתי ב-99' מתוניסיה. אני זוכר שהמדים של השוטרים הלובים במעבר הגבול היו דלים ומיושנים לעומת אלו של עמיתיהם התוניסאים. קדאפי אמנם ביצע מהפכה איסלאמית-סוציאליסטית בארצו, אבל בפועל דאג שלעם שלו יהיה מה לאכול, לא הרבה יותר מזה. מכאן הזעם הגדול היום.

      באחד הימים, דווקא בעיר בנגאזי, כשצילמתי אתרים בשדרות חיפה (יש כזה דבר), ניגש אלי נער ודרש את המצלמה כי אסור לצלם בעיר. צריך להבין שקדאפי העניק את השלטון לעם, אבל גם העם הלובי התעורר והבין שבסך הכל עובדים עליו.

      נכון, צודקים אלה שטוענים כי לוב אינה מצרים ותנאי החיים של האזרחים בה טובים פי כמה. אבל צריך לראות בהשוואה למה. במדינה עם מאגרי נפט שכאלה ובעלת אוכלוסייה כה קטנה, אין סיבה שהאזרחים לא ייהנו מאותן הטבות שמקבלים תושבי אבו דאבי וקטאר. לאזרחי הנסיכויות אין חירות, אבל לפחות יש דולרים.

      נראה כמי שבטוח שישלוט לנצח

      קדאפי הקים את הוועדים העממיים השולטים בארצו. זו בעצם הממשלה האמיתית. 15 חברים בוועדה. כל אחד נציג של שבט. כל אחד קצין צבאי. הדגל הירוק של לוב לא אומר להם הרבה. יש להם הרבה יותר כבוד לראש השבט מאשר למנהיג העם. להבדיל ממובארק ובן עלי, בלוב אף אחד - חוץ מקרובי משפחתו של קדאפי - לא יזיל דמעה על הסתלקותו של קדאפי.

      בלוב יש אתרי ארכיאולוגיה מדהימים. כשביקרתי שם הייתי לבד. האתרים האלה, אגב, הם מימי הכיבוש של אלכסנדר הגדול והכיבוש הרומי. גם הוונדלים הגיעו למקום, ולאור התנהגות כוחות הביטחון של קדאפי דומה כי הם כלל לא עזבו.

      ב-2003 פגשתי לראשונה את קדאפי בתוניסיה. אפילו לחצנו יד. יד ענקית היתה לו. הוא היה מוקף במאבטחות שלו, לבושות מדים מנומרים וכומתות אדומות. הוא היה זחוח ובטוח בעצמו, כפי שיכול להיות רק אדם שהגיע לשלטון ב-1969. הוא נראה אז כמי שהיה בטוח שיחיה כשליט לנצח - אבל דומה כי גם לנצח, בעידן המרד הערבי ההיסטורי שאנחנו חיים היום - יש סוף.