הנה פרט טריוויה שאפשר לגלגל בשיחות סלון, אחרי שממצים את הדיבורים על "האח הגדול" ו"ארץ נהדרת": מדינות דמוקרטיות לא נלחמות במדינות דמוקרטיות. ההיסטוריה המודרנית הוכיחה שדמוקרטיה היא סוג משטר שסופו שלום ושגשוג. למנהיגים במדינות דמוקרטיות קשה יותר לצאת למלחמה ועליהם להשיג קונצנזוס לכך; השיטה הדמוקרטית כוללת איזונים ובלמים; זה סוג משטר ששיתוף ופשרה עומדים במרכזו; דמוקרטיות ידידותיות למדינות שערכיהן ודפוסי פעולתן דומים לשל עצמן; לדמוקרטיות קל ליצור קהילות - האיחוד האירופי או הברית הצפון אטלנטית, לדוגמה - אשר מאפשרות ניהול סכסוכים המנסה להימנע מהידרדרות למלחמה.
גל ההתקוממויות ששוטף את המזרח התיכון בשבועות האחרונים, בשם החירות, זכויות הפרט והרצון בשינוי ובמיגור הדיכוי, אינו מבטיח שהמדינות השונות יהפכו לדמוקרטיות. מעבר שכזה דורש קצת יותר מלייק בפייסבוק; הוא מצריך שינוי תרבותי, ערכי וארגוני מצד מיליוני בני אדם. באף מדינה מאלו שחוות גל מהומות אין אלטרנטיבה שלטונית מאורגנת המבטיחה משטר דמוקרטי בעתיד. המשפט "דמוקרטיה לא נלחמת בדמוקרטיה" מעט חלול עבור ישראל נכון לעכשיו, אבל בטווח הרחוק, "אביב העמים" המזרח תיכוני עשוי להוציא לבסוף את הערמונים מהאש, לפחות בכל הקשור לאיומים על ישראל.
העיניים הישראליות נשואות ללוב
טוניסיה היא מדינה בעלת אוריינטציה חילונית ומערבית גם ככה, ובמצרים, על אף שלטונו הנוקשה של מובארק, לא ישב דיקטטור צמא דם. ככל הנראה, ההפיכות בשתי מדינות אלה, עם כל התדהמה וההפתעה שבהן, התעוררו והובילו לשינויים משמעותיים בעיקר כי נשענו על נסיבות אלה. מבין שלל המהומות וההפגנות ברחבי העולם המוסלמי, ישנו מקום אחד שאליו ישראל יכולה לשאת את עיניה בתקווה לוב. לוב היא סיפור אחר. בשונה ממצרים וטוניסיה, זאת מדינה שנשלטת על ידי הרודן מועמר קדאפי, שנלחם בימים אלה בכל האמצעים כדי לשרוד, והפלתו תהיה איתות לנתיני הדיקטטורות אירן וסוריה - אם אנחנו עשינו את זה, גם אתם יכולים.
ישראל, שהדיקטטורות באזור סיפקו לה עד כה תמונה מדינית יציבה, מחולקת באופן ברור לטוב ורע, רואה מיליונים במזרח התיכון נלחמים על דבר אלמנטרי: הזכות לחיות כפי שלבן אדם במאה ה-21 מגיע לחיות. זה לא הפריע לראש הממשלה בנימין נתניהו לקבוע בנחרצות כי עקב ההתפתחויות באזורנו וניסיונותיה של אירן לנצל את המצב, "צורכי הביטחון של ישראל יגדלו ותקציב הביטחון יצטרך לגדול בהתאם". ממשלת ישראל ושירותי המודיעין שלה לא חזו את גל ההפיכות הנוכחי, כך שאין סיבה להזדרז ולהתנבא באשר לעתיד ובתוך כך לנסות לבצע מחטפים פוליטיים בחסות השעה. העולם הערבי צריך להחליט קודם מה הוא רוצה להיות, רק אחר כך תתחילו לשרטט את מפת האיומים המעודכנת.