הווטו שהטילה ארה"ב על גינוי הבנייה בהתנחלויות יכול להירשם כהישג למדיניות הישראלית. תקופה ארוכה נשמעו חששות כבדים שמא במהלך כהונתו של ברק אובאמה בבית הלבן תקרוס חגורת המגן הדיפלומטית שהיא מעניקה לישראל משך שנים רבות.
צפי פסימי זה לא התממש במבחן הראשון של ההצבעה במועצת הביטחון. התוצאה חיובית. בעיקר שוושינגטון עשתה כן בעיצומו של רעש האדמה הפוקד את מדינות ערב ושהיא מילאה בו תפקיד מרכזי, בעיקר בדרמה המצרית.
רק שמאחור מגיחים סימני אזהרה וסימני שאלה המצריכים בירור יסודי. אין ודאות כמה פעמים תיאות אמריקה להטיל וטו בעתיד, ויש ודאות כי היא תגבה מישראל מחיר גבוה תמורת נכונותה להיקלע לבדידות מדינית בלתי מזהירה. בעבר תמכו בה גם כמה ממדינות המערב. שלשום הן נטשו אותה. ממילא אובאמה הטיל את הווטו כמי שכפאו שד. החשבונית המדינית תגיע.
צונאמי מדיני באופק
בדידות זו מעידה גם כי ארה"ב לא רק סייעה בחודש האחרון לערער משטרים ידידותיים אלא שמעמדה נחלש. האמריקנים עשו כל שביכולתם לשכנע את הפלשתינים למתן ולרסן את נוסח ההחלטה כדי שלא ייאלצו לפרוש מן הציבור, משאר 14 המדינות החברות במועצת הביטחון, אבל אבו מאזן דחה אותם. אין, אפוא, מנוס מן המסקנה כי מעמדה של ארה"ב מצוי בנסיגה. אפילו הרשות הפלשתינית אינה חוששת להמרות את פיה למרות התלות הגדולה במשטר זה.
ההיחלשות המדאיגה של ארה"ב מעידה רק על חלק מהבעיה. הנדבך שמעליה הוא, כנראה, שהפלשתינים החליטו לפרוש מהמשא ומתן עם ישראל. הם אינם מעוניינים ב"תן וקח". כאשר כל העולם לבד מארה"ב מתייצב לצידם הם נהנים מרוח גבית החותרת לקבל החלטה בינלאומית בזכות כינון פלשתין בלי להתדיין עם ישראל על תנאי הקמתה. אם אכן אבו מאזן מעוניין עדיין בפלשתין לצד ישראל.
ההצבעה במועצת הביטחון מעידה שאבו מאזן איבד את עניינו במשא ומתן; ושהוא סבור כי גם אם יפרוש לאיטו מן הבירור עם ישראל לא יאבד את תמיכת המערב המבוהל והנבוך; ושבנתונים אלה צריכה גם ועדת שבעת השרים להתכנס כבימיה הראשונים של הממשלה ולברר עם עצמה מה טבלת המחירים אשר ישראל מעוניינת או רוצה או יכולה לעמוד בה.
ההצבעה טובה לישראל, אבל באופק מתרגש צונאמי מדיני.