דיפלומטיה של ספינות תותחים

ביקור שתי ספינות המלחמה האיראניות בנמל לטקיה בסמוך לנאומו התוקפני של חסן נסראללה אינו רק פרובוקציה בוטה ואיום על יריביה של טהרן באזור, אלא גם סימן להידוק קשריה עם סוריה. מלקולם הונליין, ממנהיגי יהדות ארה"ב, יכול להתרשם מבשאר אסד כרצונו. במהות מה שקובע אינו שיחה עימו אלא הקשר ההופך לגורדי ביחסיו עם איראן.

ישראל ידעה על המשט האיראני, שהתנהל בנתיב של תעלת סואץ עד לצפון מערב סוריה, והיה לה עניין לא להעניק לו את שימת הלב שלה קיוו יוזמיו. בעוד ממשלם מדכא ביד קשה את "התנועה הירוקה" והאופוזיציה מבית עד כדי איום על חיי מנהיגיה - מבקשים האייתוללות להפנות את שימת הלב לזירה הבינלאומית, והפרסום הנרחב מפי שר החוץ אביגדור ליברמן שיחק לידיהם, וחבל.

אין בביקור איום של ממש על ישראל. גם לא על ממשלים ערביים מתונים. אפשר שלהפך, יש סימנים המעידים כי לנוכח ההפיכה במצרים ואובדן האמון של משטרים מתונים בארה"ב - יש בעולם הערבי פיצול מעניין: יש מי שמבקש לקפוץ ברגע האחרון על האונייה האיראנית, אבל יש גם מי שמטילים יהבם דווקא על ישראל - נושאת המטוסים הדוממת, כפי שמכנים אותה ידידיה בפנטגון.

העובדה שאין לביקורן של אוניות המלחמה האיראניות משמעות מעשית אינה צריכה להפחית מן הכוונה באשר למטרות האסטרטגיות ארוכות הטווח של משטר האייתוללות המבקש להפוך את איראן למעצמת-על אזורית, וגם לא ממהות הקשר עם סוריה.

נוהג שבעולם הוא שביקור כזה בנמל ידידותי מצביע על שיתוף פעולה עמוק בתחום הביטחוני והמדיני. בדרך כלל מאיצים ביקורים כאלה יצירת בריתות, או נועדים לאשררן. ישראלים ותיקים זוכרים את התגובה המרנינה כשבשנים הראשונות למדינה התפרסמו ידיעות כי אוניות של הצי השישי האמריקני עגנו בנמל חיפה.

במקרים חריגים במיוחד השפעת הביקורים רבת חשיבות. זכור כי הימלטותן של שתי ספינות מלחמה גרמניות מפני הצי הבריטי אל נמל טורקי גרמה לאנקרה להצטרף לקיסר בברלין בכל מהלך מלחמת העולם הראשונה. כך החל המהלך שבתוך ארבע שנים שינה אז את פני המזרח התיכון והביא לגירושה של טורקיה מארץ ישראל ומערב הסעודית. זיכרון חשוב בשנה שבה המזרח התיכון עובר שינוי או זעזוע דומה, אמנם לפי שעה בלי מלחמה.