בעת העברת האחריות מהרמטכ"ל היוצא לנכנס מסר אשכנזי לגנץ את ספר היעדים "בנק המטרות" בעזה כסמל להעברת המקל. החיים נמשכים והמטרות בעזה הן חלק מהחיים. ספר היעדים הוא פרי עמלם של מאות אנשי מודיעין במדים ובאזרחי האוספים כל פיסת מידע כדי למצוא מקומות ואנשים שפגיעה בהם היא חלק מהמלחמה בטרור. עבודת נמלים בלתי פוסקת שכוחה בחשאיותה.
ספר היעדים הזכיר לי את תחילת הדרך. היה זה ב-94', מייד לאחר נסיגת צה"ל מרוב רצועת עזה בעקבות הסכמי אוסלו. צה"ל נותר רק באזורים הכרחיים לאבטחת ההתיישבות בגוש קטיף ובנצרים. את שאר השטח קיבלה הרשות. כמעט כולם ציפו שהיא תטפל בטרור ללא בג"ץ וללא בצלם, כלשונו הציורית של רבין ז"ל.
הייתי באותה עת ראש חטיבת המחקר באמ"ן. הערכת חלק מאנשי החטיבה לגבי נכונות הרשות וערפאת להילחם בטרור היתה פסימית. נתנו ביטוי לדעתנו כבר בספטמבר '93 כשכתבנו בנייר עבודה כי אפשר שהסכמי אוסלו יביאו לתפנית היסטורית אך אפשר שיובילו לקטיושות על אשקלון (לימים שאלו אותנו בציניות היכן הקטיושות).
בכל הקשור לתמיכה מודיעינית בדעה האופטימית שהובילה הממשלה היה תפקידנו ברור סיפקנו ככל שהתבקשנו מודיעין למו"מ (הסכמי אוסלו נחתמו ללא מעורבות מודיעינית) ותיארנו את אופן ביצוע ההסכמים על ידי הפלסטינים. כמי שאחראים לא רק להערכות אלא גם לבניית היכולות המחקריות שאלנו את עצמנו מה לעשות כדי להתמודד עם אתגרי העתיד ברור היה שיש לחזק את מחקר התחום הפלסטיני ביהודה שומרון ועזה - תחום שהיה עד אותה עת באחריות כמעט בלעדית של השב"כ.
ברור היה שצריך להקדיש תשומת לב לרשות ולמוסדותיה כגוף חדש הנכנס לשטח ויהפוך לבר-שיח העיקרי של ישראל. חשבנו גם לפתוח תחום נוסף - יעדים בשטחי הרשות. היה ברור שמרגע שצה"ל ייסוג היחס למרחב הפלסטיני יהיה כמו לארץ אויב. השב"כ לא יוכל לפעול שם כמו שפעל כשהשטח היה בשליטת צה"ל ולכן נזדקק ליכולות צבאיות כדי לזהות ולמקד את המבצעים השונים שמכל בחינה מעשית יתקיימו בריבונות זרה גם אם זו לא ההגדרה המשפטית המדויקת. החלטנו להקים גוף מחקר יעדים ולהתחיל בעזה. לא מעטים בצבא תמהו. היו שאמרו "לא נפל להם האסימון הם לא מבינים שערפאת כבר לא אויב." היו שהאשימו אותי בפסימיזם הנובע מאידיאולוגיה מסוימת. היו גם שזילזלו באנשי המחקר המחפשים אויבים כדי לקבל תקנים.
כיוון שחיל המודיעין מתח את תקניו עד תום כדי להכיל את האתגר (ומגיעה לקברניטיו באותה עת תודה) נאלצנו להגיע עד לרמטכ"ל במאבק לאישור התקנים. הוא בניגוד לגורמי המטכ"ל הבין. ואישר. אני זוכר את היעד הראשון. התגאינו בפרי הביכורים המודיעיני מול תמיהת רבים שלא הבינו מדוע ביתו של איזה מבריח נשק קטן זוכה לטיפול מלכותי בתהליך אישורו כיעד אצל הרמטכ"ל ושר הביטחון. לא הסיפור ההיסטורי הוא העיקר אלא הלקח: מדינה רצינית וצבא הפועל נכון חייבים לזהות איומים מראש ולהתכונן לגרוע בזהירות שאינה גורמת לבזבוז משאבים אך באופן שמביא איומים אלה בחשבון. וד"ל.