פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ציר הרשע עובר בוושינגטון

      כל טירון פוליטי אמור לדעת מה עולה בגורלם של ניסיונות מלאכותיים להדביק משטרים דמוקרטיים לעמים שאינם בנויים לכך. בועז העצני חושב שלבגידה של אובמה במובארק אין שום תירוץ

      הרוח הגבית שהעניק נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, להפלת השאה הפרסי ב-1979, מתוך כוונה לשפר את זכויות האדם באירן, נחשבת למעשה חסר אחריות; סמל קיצוני לאיוולת מדינית של נשיא שמאלן רדיקלי, שעד עצם היום הזה אינו באמת קולט מה עולל. החלפת השלטון הפרו מערבי הוציאה את השד האיסלמי מהבקבוק, חוללה מלחמות שעלו בחייהם של יותר ממיליון איש והפכה את אירן לממלכת טרור. אירן חותרת תחת מדינות מוסלמיות מתונות; סוריה, עזה ולבנון הפכו לגרורותיה, ועירק בדרך. היא חוברת לצפון קוריאה ולוונצואלה ומירוץ הגרעין שלה מאיים על המזרח התיכון בפרט ועל האנושות בכלל. 32 השנים שחלפו מאז המהפכה באירן אינן מצליחות להשכיח את המהלך ההרסני, במיוחד כי הנזק ממנו רק הולך וגובר.

      טענת תום הלב עומדת לזכותו של קרטר, כי ודאי שלא יכול היה לנחש מראש תוצאה כה קיצונית; ואולם, עשרות שנים אחרי, לנשיא ארה"ב ברק אובמה, המעולל למשטר הידידותי במצרים מעשה דומה, אין שום תירוץ. אחרי אירן ועליית שלטון חמאס בעזה, אמור כל טירון פוליטי לדעת מה עולה בגורלם של ניסיונות מלאכותיים להדביק משטרים דמוקרטיים לעמים שאינם בנויים לכך.

      לפני עידן אובמה, סימן הנשיא ג'ורג' בוש הבן את מוקדי "ציר הרשע" בעירק, אירן וצפון קוריאה. למרות אינספור טעויות במהלך הדרך, הצבא האמריקאי הצליח לבסוף להשתלט על הטרור בעירק ולהשליט בה שקט יחסי, שקט שהסתיים עם בחירתו של אובמה ועם נסיגתו החפוזה מהמדינה. אובמה למעשה מסר את עירק לאירנים במתנה, ובכך הפך את תבוסתו של סדאם חוסיין לניצחון אירני. אחרי שהפקיר את עירק, עבר לבגידה חסרת פשר בבעל בריתה הוותיק של ארה"ב, חוסני מובארק, מהבלמים הבודדים והחזקים שעמדו אל מול האיסלם הקיצוני המתפשט.

      אובססיית שינוי בכל מחיר

      כל מנהיג מצרי ייתקל בבעיות בלתי פתירות של כלכלה אבודה שלא מסוגלת להאכיל אוכלוסיית ענק, שחלקה משכיל דיו בכדי להשוות את מצבו לשאר העולם, ומתוסכל בהתאם. מי שיחליף את מובארק לא יוכל לספק שום פתרון קסם, וחייב יהיה להחליט אם לדגול בדמוקרטיה ולהיבעט במהרה על ידי ההמון המורעב או להפוך לתואם מובארק. בסוף יתבסס שם משטר שיהיה חסר מעצורים דיו כדי להשתמש בשיטות המוכרות שבלעדיהן אין שלטון במצרים. אז מה הרוויחו כל צדיקי המערב? החלפת עריץ א' בעריץ ב', תהליך שכבר הביא לשפיכות דמים דם, למכה היסטורית לאמינות ארה"ב, ולהטלת סימן שאלה על עתידן של כל המדינות המוסלמיות מתונה בעולם?

      בגזרה הישראלית דוחק ממשל אובמה את ישראל ל"גבולות אושוויץ" בתוקפנות חסרת תקדים ביחס לקודמיו. מה ההגיון של כל המהלכים הללו? מקורבים לחוגי השלטון הדמוקרטי מסבירים שמדובר באובססיית "השינוי" בכל מחיר, אליו מחויב אובמה, אלא שישנם פגמים בתיאוריה הזו. לפני כשנה וחצי, כשבאירן התחולל ניסיון הפיכה אמיתי, הוא לא גיבה "שינוי", וגם בסוריה אינו פועל ל"שינוי", אלא להיפך: לא מזמן חיזק את הדיקטטור אסד כשחידש במחטף את היחסים עם סוריה, תוך ניצול תקופת המעבר שבין התפזרות הקונגרס היוצא לכניסתו של החדש.

      הטעויות הרבות שעשה בוש לא עירערו את אמינות מלחמתו בטרור המוסלמי ובמדינות המגבות אותו. אובמה מציג אופרה שונה לחלוטין. מי שמערער שלטון של מדינות מוסלמיות מתונות ופרו אמריקאיות ומקפיד לוותר על "שינוי" במדינות הקיצוניות המאיימות על שלום סביבתן והעולם, מי שמחריב את אמינותה של ארה"ב ומי שפועל לפגוע בישראל, הצטרף למעשה ל"ציר הרשע". העדות הטובה ביותר לכך יותר היא צהלת ההנהגה האיראנית לנוכח המהומה במצרים.