מחפשת תשובה

השחקנית גאלה קוגן מכירה היטב את שירה, הדמות שאל עורה נכנסה לאחרונה בסידרת הדרמה "סימני שאלה" המשודרת ברשת (ימי שני ב?22:00) ומביאה את סיפורם של קבוצת חרדים צעירים הנמצאים בתהליך של חזרה בשאלה. היא יודעת כמה כוחות נפשיים דורש תהליך כזה.

וזה לא שהיא עצמה חזרה בשאלה, אבל ב?26 שנותיה הספיקה קוגן לעזוב את מולדתה אוקראינה ("הייתי בת 5, וזה היה על רקע האנטישמיות. אני לא זוכרת הרבה משם אבל אני זוכרת שפעם צעקו על אמא שלי במכולת 'יהודייה מסריחה'"), לעלות לארץ, לסבול מילדות מורכבת ועמוסת שאלות פילוסופיות על החיים ("אני כותבת מגיל צעיר שירים על החיים והמוות"), לעזוב את בית ההורים בחולון בגיל 15.5 ולעבור מסע ארוך של סימני שאלות וחיפוש אחר תשובות.

ויש עוד קשר לשירה, דמותה בסידרה. בעוד שירה עושה את צעדיה הראשונים בעולם החילוני, קוגן עושה את צעדיה הראשונים לעבר העולם הדתי. כן, השחקנית הצעירה שמובילה כבר ארבע עונות את קמפיין הדיוטי פרי באמצעות דמותה של רותי חובבת השופינג, נמצאת בימים אלה בעיצומו של תהליך התחזקות.

"אני נמצאת במסע הזה כבר קרוב לארבע שנים", היא מספרת. "זה התחיל בלימודי קבלה וחסידות והמשיך בשמירת שבת. הרגשתי שאני צריכה למצוא תשובות לכל מיני שאלות ושיש לי צימאון עצום לידע על הנשמה שלי".

"לאט לאט התחלתי לעשות פעולות שמילאו אותי, למשל תפילת 'שמע ישראל' בבוקר ובלילה, התייחסות למזוזה, קידוש בערב שישי ובסוף התחלתי לשמור שבת. היום אני לא מדליקה אש בשבת, לא נוסעת, לא מכניסה לפה שלי אוכל לא כשר ולומדת בכל רגע פנוי חסידות וקבלה".

ואיך המשפחה והחברים מגיבים לתהליך הזה?

"התגובה של ההורים שלי היתה באופן טבעי תגובה מאוד חילונית של 'מה, את רצינית?'. זה כלל בהלה שהנה, עוד שנייה אני עומדת לחזור בתשובה ועוברת לגור בבני ברק. הרגעתי אותם שאני לא נעלמת וממש לא מתכוונת לכפות את המהלך הפרטי שלי עליהם. סיכמתי את זה בזה שאמרתי שמצאתי נתיב לעצמי ושאני מבקשת שיכבדו אותי, ושכשאני מגיעה לבקר לא יגישו לי, לדוגמה, אוכל שהוא לא כשר.

"זה היה להם די מוזר בהתחלה אבל בסך הכל הם בסדר עם זה. גם אחי לומד קבלה כך שהיתה לי תמיכה מצידו".

ואיך מגיב בעלך הטרי והחילוני לשינוי שעוברת האישה שאיתה התחתן לאחרונה?

"גל מאוד מכבד אותי ומכיר את התהליך שאני עוברת עוד מלפני החתונה. הוא מקדש איתי בשישי בערב ושומר שבת אבל באופן הרבה יותר לייט ממני.

"כשהתחלתי את התהליך שלי דיברתי עם חברה חרדית והתייעצתי איתה מה לעשות כי חששתי שזה ירחיק בינינו. התחלתי להתחזק באדיקות ופתאום קלטתי שזה לא הדדי. דיברתי איתה וציפיתי לתגובה של 'אוי ואבוי' ושאני חייבת לכפות את עצמי עליו, אבל הגישה שלה היתה מאוד פתוחה, למרות שהיא חרדית. היא אמרה לי שקודם כל חשוב שלום המשפחה ולכבד את בן הזוג שלי. וזה באמת מה שקורה בבית. כבוד הדדי. כשאני חוזרת משיעורי תורה, גל מתעניין מה למדתי ואני מכבדת את המקומות שבהם הוא חי כרצונו, גם אם זה בניגוד לתפיסה שלי".

מה גורם לבחורה חילונית שעלתה מאוקראינה, עבדה שנים בחיי הלילה של תל אביב כברמנית ונמצאת בתעשיית הבידור, לעבור תהליך שכזה?
"הייתי זקוקה לגבולות. היום אני יודעת שאדם ללא גבולות הוא אבוד. זה איזון לשנים המוקדמות שלי בתל אביב כשעבדתי בכל המועדונים הכי לוהטים בעיר וסבלתי מכל רגע. הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות על עצמי. פעם, לדוגמה, אהבתי לאכול פירות ים, והיום ברור לי שאני צריכה לקחת אחריות על מה שאני מכניסה למערכת שלי ולא רק מבחינת המזון הגשמי אלא גם מבחינת המזון הרוחני ומבחינת התכנים שנכנסים לנשמה שלי".

את יודעת מה תהיה התחנה הסופית של התהליך הזה?

"אתה שואל אם אני אחזור בתשובה ביום מן הימים? אני לא יודעת. אני לא פוסלת כלום. נוכחתי לגלות שבחיים הכל יכול לקרות. אני לא חושבת שאהפוך לחרדית כי אני לא חושבת שאוכל לחיות חיים קיצוניים, אבל אין לדעת. אני יודעת שאני בעמדת התחזקות שממלאת אותי ונותנת לי תכלית עמוקה יותר לקיום שלי".

כדי לנסות להבין את המהלך הנפשי והרוחני שעובר על קוגן צריך לחזור אחורה בזמן, לילדותה בחולון, שבתחילת השיחה היא מתארת כ"ילדות מאושרת" שכללה קליטה מהירה בבית הספר, שמש ישראלית חמה וחיבה עזה לארטיקים.

אבל ככל שמתארך זמן השיחה, היא מתחילה להזכיר ברמזים בדידות חברתית, מחשבות פילוסופיות על החיים והמוות ותנאים סביבתיים מורכבים. היא מדברת בסיסמאות ועוטפת את עצמה בהמון ערפל. היא לא זוכרת כמה חדרים היו בדירה הצפופה שבה גרה עם הוריה, אחיה, דודתה וסבתה ("שניים. אולי שלושה. נראה לי שניים") או עם מי ישנה בחדר ("באמת שאני לא זוכרת את זה. אתה זוכר דברים מגיל 5? נראה לי שעם אחי. כן. עם אחי. אני חושבת. לא זוכרת").

"אף פעם לא הרגשתי חלק מהמכלול", היא מנסה להסביר את עצמה ומסתבכת עם המילים שלה, "תמיד היה בי משהו נבדל חברתית. היה לי מין עולם פנימי משלי ותחושה שאנשים מבחוץ לא ממש מבינים אותי. התבודדתי מבחירה וכתבתי הרבה. גם היום אני כותבת. אני זוכרת שבגיל 6 הייתי כותבת פילוסופיה ותובנות על החיים".

אילו תובנות יש לילדה בת 10?

"תובנות מאוד מלחיצות. אני מאמינה שלבן אדם יש נשמה ללא קשר לגיל הביולוגי ולי תמיד היתה נשמה קצת יותר מבוגרת משל בני גילי. עברתי דברים. אני זוכרת שכתבתי בגיל 10 שירים על המוות או על התבוננות בכף ידו של אדם זקן. אני נשמעת לך מוזרה? תמיד הרגשתי שהעולם החומרי לא מספק אותי ושצריך למלא את הנפש בעוד דברים. זה אולי גם מסביר את המסע שלי היום. היתה תקופה שהרגשתי שאני מאבדת את הכל ונאלצתי להתמודד עם חרדות מפני המוות".

איבדת מישהו בילדות?

"מוות זה לא תמיד משהו שהוא פיזי. זה גם יכול להיות רוחני".

אחרי שעה ארוכה של סיסמאות רוחניות אני אומר לגאלה שהילדות שלה נשמעת כמו תקופה מורכבת שקשה לה לדבר עליה בגילוי לב. היא מתבוננת בי ארוכות, בעיניה הגדולות והחתוליות, שותקת, והדמעות מתחילות לזלוג מעצמן. היא מבקשת לעצור את הראיון, גומעת במהירות את כוס המים שלה, מציתה סיגריה שתוביל לשרשרת סיגריות בהמשך ומחליטה להסתכל לילדות שלה בלבן של העיניים.

"היתה לי ילדות מורכבת", היא בוררת את המילים בעדינות, משתדלת שלא להישמע מתלוננת או לפגוע בהוריה ובמשפחתה. "מצד אחד היה אושר על העלייה לישראל ומצד שני ספיגת אנרגיות טעונות בבית. להורים שלי הקליטה בארץ היתה יותר מורכבת מבחינת השפה והעבודה.

"אמא שלי, שהיתה אחות ברוסיה, נאלצה לטפל פה בילדים, ואני זוכרת שהיה מתח בבית. זה ידוע שילדים מרגישים את האנרגיה מסביבם. תוסיף לזה שחיינו בבית קטן אמא, אבא, אחי הגדול, סבתא ודודה שסבלה מאוטיזם. היה סטרס, אינטנסיבי וצפוף. חיינו בצמצום. לא היו לי יותר מדי משחקים או בובות.

"היו לי חברים בשכונה שאיתם הייתי משחקת ברחוב, אבל לא הרגשתי שאני יכולה להביא חברים הביתה. לא הרגשתי נוח. הייתי ילדה מתבודדת שדיברה עם סלעים ועצים. מבחירה. מעולם לא ביקשתי משהו לעצמי. הבנתי שאני צריכה להיות צנועה ומתחשבת ובעיקר להיות בוגרת. נאלצתי לא להיות כמו ילד ממוצע שאומר 'בא לי' ומשתטח על הרצפה בקניון. לא רציתי להכביד על המשפחה".

בתיכון הדברים השתנו מאוד עבור קוגן. "הפכתי להיות נשית יותר ופופולרית", היא מספרת. "הייתי מעין משכינת שלום בין הילדים. לא יכולתי לסבול שפוגעים בחלש, אולי בגלל המקום שממנו הגעתי. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית ולהתחיל לעבוד. הייתי בת 15 וחצי והודעתי להורים שלי שאני עוזבת. אני מניחה שזה היה שילוב של מרד נעורים עם הצורך להעניק לעצמי דברים. התחלתי לעבוד כברמנית בחתונות, ושם גם הכרתי את מי שהיה בן זוגי במשך שלוש שנים. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, אבל היה לנו טוב ועברנו לגור יחד. עזבתי את התיכון בחולון ולמדתי בתיכון רון בתל אביב. בירמנתי בכל המועדונים הכי חמים בתל אביב ולאט לאט הדברים התחילו להסתדר לי".

אבל אז, בתוך כל הטוב שאפף אותה, הגיע משבר שאיים לרסק אותה נפשית. מערכת היחסים עם בן הזוג הסתיימה והיא מצאה את עצמה, בגיל 19, בקשר רופף עם הבית, נטולת משענת יציבה להישען עליה.

"פיזית הרגשתי שאין לי אדמה לדרוך עליה והייתי מאוד בודדה", היא מספרת. "זה הוביל אותי לתקופה ארוכה של חרדה ודיכאון. תקופה מאוד לא קלה עבורי. התחושה הזאת הלכה והתעצמה מיום ליום והיא שיתקה אותי במשך שנה. לצבא לא גייסו אותי בגלל המצב שלי אבל התנדבתי ועבדתי עם נוער במצוקה, כך שאני מרגישה שתרמתי את התרומה שלי לחברה".

בתוך הכאוס הפרטי שלה היא החליטה ללכת ללמוד משחק בסטודיו למשחק שנקרא "הדרך". את הסטודיו היא מכנה חממה, שהשכיחה ממנה את החרדות. כשסיימה ללמוד כעבור שלוש שנים, היא מצאה את עצמה שוב מבולבלת ובעיקר מחוסרת כיוון ועבודה כשחקנית.

תחילה התפרנסה כפסל אנושי באירועים חברתיים ("כמו הפסלים שרואים במדרחוב נחלת בנימין. עמדתי ארבע שעות על סטנד בלי לזוז. זה היה סוג של מדיטציה") וכברמנית ("סבלתי בשלב מסוים מכל רגע"), וזה לא היה קל.

"שלוש שנים אתה נמצא בתוך מסגרת, עושה הצגות, חווה דברים ומפנטז על העתיד, ופתאום, יום אחד, הכל נגמר ואין מושג מה הלאה. מתוך הבלבול הזה התגלגלתי והגעתי למישהו שמטפל בשיטה של רפואה משלימה שנקראת EMF, זאת שיטת טיפול אלטרנטיבית בשדה האלקטרומגנטי של המטופל. זה עשה בי פלאים. הרגשתי שאני מתחזקת. שם התחיל, באיזשהו אופן, המסע הרוחני שלי.

"בעקבות זה הלכתי ללמוד קבלה וחסידות, ובשלב מסוים הלכתי ללמוד בעצמי את השיטה כדי לטפל באנשים. היתה תקופה שטיפלתי בנשים, וגם היום מפעם לפעם אני מטפלת בנשים. המסלול שעברתי איזן אותי ולאט לאט גם בקריירה דברים התחילו להסתדר.

"קצת לפני שהתחלתי ללמוד את השיטה הכרתי את גל, שהוא שף ויינן, והלכנו ללמוד יחד. זה קירב אותנו, ומחברים טובים הפכנו לזוג. זה החל את השינוי החיובי בחיים שלי, גם בתחום האישי וגם בתחום המקצועי".

בהתחשב בעובדה שקריירת המשחק של קוגן התחילה לפני כחמש שנים, בגיל 21, יש מאחוריה קילומטרז' די מכובד של ימי צילום. ברזומה שלה ניתן למצוא את "תעשה לי ילד", "בובות", "האלופה", "דני הוליווד", "מנדלבאום בלש פרטי", "הבורר", "רוקדים עם כוכבים", קמפיין רותי מהדיוטי, לא מעט תפקידים אורחים ובימים אלה, כאמור, הסידרה "סימני שאלה" - סידרת הדרמה החדשה של רשת.

קוגן יודעת שהתפקיד הנוכחי, דמותה של שירה החוזרת בשאלה, הוא האפשרות שלה להביא למסך משהו חדש, ומייד פוצחת בנאום תודה ליקום שעיקרו: "אני שמחה שאיפשרו לי להיות משהו שהוא לא הבלונדינית הביצ'ית או הקלילה".

עם כל הכבוד למורכבות הנפשית של שירה, מי החמצן והפיגורה החטובה שלך הם אלה שהובילו אותך הלום.

"זה מה שבמאים או מלהקות בחרו לראות עד היום. אני שמחה שמתחילים לראות דברים נוספים".

יש לך ניסיון מקצועי מרשים, ומצד שני אנשים עדיין לא לגמרי יודעים מי את. כשסיפרתי שאני הולך לראיין את גאלה קוגן הייתי צריך להסביר מי זו, ורק כשאמרתי "רותי מהדיוטי" הבינו על מי אני מדבר. "טוב לי עם זה. אני לא מרגישה צורך להיות מפורסמת או סלבריטאית. אין לי עניין כזה. אני גם לא מתעסקת בתדמית שלי או במה שאנשים חושבים עלי. אני יודעת שיש כאלה שחושבים שאני בלונדינית קלילה, ולא פעם אני שומעת מאנשים שאני פוגשת משפטים בסגנון: 'יו, מה זה הפתעת אותי' - שזה מצד אחד מחמאה ומצד שני סטירת לחי.

"בסופו של יום, אני יודעת מי אני, אני סוחבת את עצמי ולא עוצרת לחשוב מה אחרים חושבים עלי. אני לא חושבת שיש לאף בן אדם זכות לשפוט אותי. אף אחד לא עבר את החיים שלי ולא נמצא במערכת הרגשית שלי. התפקידים שעשיתי היו כל כך שונים זה מזה, ואם לאנשים מתחשק לשים לי מעל הראש את טייטל הבלונדינית הקלילה - זה עניין שלהם ולא שלי".

יכול להיות שרותי מהדיוטי פשוט השתלטה על הכל?

"אני לא יודעת. אגב, גם רותי עוברת תהליך התבגרות לאחרונה", היא פורצת בצחוק, "צילמנו לאחרונה את הפרסומת החדשה והיא סופסוף מדברת ולא רק שרה. במסגרת ההתבגרות שלה היא לא רק עושה שופינג בדיוטי אלא גם התחילה לעבוד שם. אולי בסוף היא תעבור לגור שם. אני מבסוטית מרותי וכיף לי איתה לאללה. מה ההשלכות של זה על הקריירה שלי? מה זה גורם לאנשים לחשוב עלי? זה לגמרי עניין של האנשים ולא שלי. ברוך השם, אני לא מרגישה שהתפקיד של רותי משתלט עלי כשחקנית, ואני מאמינה שבמאים ותסריטאים איכותיים רואים בי מעבר לרותי. זה הכל משחק, ומי שלא מבין את זה - הבעיה היא שלו. זה בסדר מבחינתי גם לגלם את הדמות הקלילה או השטוחה. יש בי גם צדדים קלילים והומוריסטיים ומאוד בלונדיניים. דווקא בא לי לעשות איזו קומדיה מטופשת שתגרום לאנשים לצחוק ותרחיב לאנשים את הלב".

את שלמה עם כל התפקידים שעשית עד היום?

"שלמה מאוד. הייתי צריכה לעבור מסע גם בחיים המקצועיים שלי, וזאת עבודה ויצירה שאני גאה בה. בכל".

את רואה את עצמך עושה סצנות חושפניות כמו בעבר?

"היום יהיה לי הרבה הרבה יותר קשה, אבל זה נורא תלוי בתסריטאי ובבמאי. אני לא מצטערת על מה שעשיתי עד היום, אבל אני באמת לא יודעת איך אתמודד עם תפקיד שדורש ממני סצנות מיניות או דברים שהם יותר קשים לי היום. אני מאמינה שהיום אני אהיה יותר קשובה לעצמי. תגיד, דיברנו על העבר שלי לא מעט, אני יכולה גם להגיד משהו מהאג'נדה הנוכחית שלי? חשוב לי להעביר מסר לקוראים שבתקופה שבה אנחנו נמצאים אנשים צריכים להשתדל לעבור שינוי ולהתחיל לחיות מהלב שלהם ולעשות הפרדה מהאגו שלהם. אני מציעה לאנשים לעבור תהליך פנימי ולמצוא את החמלה שיש בהם כלפי עצמם וכלפי הסביבה. תסתכל על מה שעובר עלינו. אנחנו כמו עובר רגע לפני שהוא הולך להיוולד והצירים לוחצים עליו. הטבע יוצא מאיזון, השגעת במדינות קרובות ורחוקות בשיאה ויש הידרדרות ביחס של אדם לאדם".

את מצטטת דברים משיעורי חסידות וקבלה?

"אני אומרת את מה שעל הלב שלי. אני לא עולה על הבמה ואומרת: 'חבר'ה, תתאספו ובואו ללמוד תורה'. אני בסך הכל אומרת: 'בואו נשפר את איכות החיים שלנו'. זה יעשה לכולנו הרבה יותר טוב".