פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור בלי הכנסת - הקלה ועצב מפלגתי

      השבוע, ממש לפני עשר שנים, חבר הכנסת אלי גולדשמיט ואני התפטרנו מחברותנו בכנסת. איש איש ונימוקיו. גולדשמיט כיהן בכנסת משנת 1992. בתשע השנים עד פרישתו הותיר חותם, וסברתי שהליכתו היא בטרם עת. אני הייתי בכנסת שנים רבות לפני כן.

      מאז פרישתנו המשותפת אנו יושבים בכל שנה מעת הפרישה, ומתבוננים על המערכת ועל עיסוקנו מאז. בשום שנה לא הבחנו באותות חרטה על צעדינו, וככל שנקפו השנים גברה אנחת הרווחה בנוגע לפרישתנו מהחיים הפוליטיים.

      מאז פרשתי, דיברתי וכתבתי רבות על התמורות שהולכות ומתרחשות לנגד עינינו בפוליטיקה הישראלית. פרשנו בשעה שאהוד ברק נכשל בניסיונו להיבחר כראש ממשלה מול אריאל שרון. גם ברק הבין אז שכישלונו מונומנטלי ופרש, אך חזר. מבחינתי, ההחלטה לפרוש, בדרכי לאולפן הטלוויזיה לנתח את משמעות בחירת שרון, היתה נחרצת. היא עובדה עד היום.

      האמת היא שלא קל לפרוש מן החיים הפוליטיים. יש משהו ממכר ב"עבדות" הפוליטית. שלבי השחרור נראו קשים. אבל החיים מחוץ לפוליטיקה האירו פניהם. לא אוכל לומר שגולדשמיט ואני חווינו את עומק המפלה של מפלגת העבודה באופן קשה מדי.

      הסימנים למפלה הנוכחית של מפלגת העבודה, שהיתה חיה ונושמת גם כשהפסידה בבחירות, הלכו והתרבו. המפלגה איבדה את ביטחונה העצמי מאז הפסדו של ברק ב-2001. בהמשך הגיע עמרם מצנע שעורר תקוות למפנה, אבל גם הוא הפסיד.

      בושה לא ניכרת בשדה הפוליטי

      אחריו ניסיתי, כאיש מקצוע ולא כפוליטיקאי מהשורה, לקדם את עמיר פרץ לקידמת הבמה כיו"ר מפלגת העבודה. חשבתי שלפרץ יש תכונות להיות שובר שוויון. ניצחונו בבחירות לראשות מפלגת העבודה נראה בעיניי כתקווה יחידה מול חלופת הקריסה. אלא שפרישתו של פרס מהמפלגה והקמת מפלגת הגמלאים כירסמו בכוחה של המפלגה, אם כי אף על פי כן הצליח פרץ להביא 19 מנדטים, מתוכם לפחות ארבעה מחוגי הליכוד והימין.

      אבל כיום המפה הפוליטית השתנתה לחלוטין. הליכוד וליברמן הפכו לכוח פוליטי חזק, ואת מקומה של מפלגת העבודה תפסה קדימה - מפלגת מרכז שזכות ההוכחה עדיין רובצת עליה.

      עשר השנים מאז פרשתי היו שנים של פרשות שחיתות בלתי פוסקות שכללו משפטים פליליים לראשי המדינה. ובכל זאת, הפוליטיקאים ממשיכים בשלהם, ואותות בושה וחרטה לא ניכרים בשדה הפוליטי. זמנים משתנים. מי היה יכול לחלום לפני עשר שנים שיו"ר מפלגת העבודה יפרוש ממפלגתו באישון בוקר עם ארבעה חברים נוספים?

      כשאני חושב על זה אני אומר לעצמי, עשר שנים? זה מרגיש כמו שנות דור מבחינת השינויים. גם השבוע אפגש עם גולדשמיט לציון עוד שנה לפרישתנו. ננתח את המצב ונתייחס לדעה כי למפלגת העבודה אולי עוד צפויה תקווה מחודשת. הלוואי. מה שבטוח הוא שהשנה נציין את המאורע באנחת רווחה אישית ותחושה קשה, שמהולה בתקווה עמומה, מבחינה פוליטית.