בהרצאה בשבוע שעבר בכנס הרצליה טען הגנרל (בדימוס) ג'יימס ג'ונס, מי שהיה עד לאחרונה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא אובאמה, שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הגורם לכל הצרות במזרח התיכון, ובפרט אלה של ארה"ב.
בסגנון כמעט תנ"כי הוא התנבא ש"אילו אלוהים בכבודו ובעצמו היה ניצב לפני הנשיא אובאמה ושואל אותו במה היה בוחר לו ניתנה בידו האפשרות לעשות דבר אחד, ואחד בלבד, כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר - היה הנשיא משיב בנחרצות: הקמת שתי המדינות במזרח התיכון". אם הדברים שבפי ג'ונס אכן משקפים נאמנה את הלכי הנפש של הבוס שלו לשעבר, הרי שהם מסבירים כמה מהמהלכים שממשלו נקט בשנתיים האחרונות.
אך השאלה האמיתית עתה היא אם מה שקורה בעולם הערבי יביא לשינוי בהערכת המצב ובסדר הקדימויות של וושינגטון במזרח התיכון, או שמא תימשך הגישה של "אל תבלבלונו בעובדות" לגבי המציאות באזורנו.
הרצאתו של ג'ונס אמנם לא עוררה תשומת לב תקשורתית רבה, אך כדאי לתת את הדעת על כך שהוא ביטא עמדה המקובלת על חלק לא מבוטל מהממסד המדיני-ביטחוני בארה"ב. מדובר בהשקפה משותפת הן לדמוקרטים והן לרפובליקנים, ולקבוצה הזאת יש השפעה גם אם אינה קובעת.
עושים משהו
וזה מוזר. הרי תוניסיה, מצרים ותימן הוכיחו בעליל שלא הנושא הפלשתיני וחזון שתי המדינות נמצאים במוקד התעניינותם של ההמונים שהפגינו ברחובות. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שבעוד ביתר הנושאים המזרח-תיכוניים אמריקה והמערב ייגררו אחרי המאורעות - הם ירצו להוכיח לעולם הערבי ולעצמם שבסוגיה הפלשתינית הם דווקא "עושים משהו". זאת, אף שמנהיגי העולם הערבי טרם התאוששו ממה שהם מפרשים כבגידת וושינגטון במובארק, ומה שמעניין אותם באמת אלה הצעדים שאמריקה נוקטת או לא כלפי איראן. ובעניין זה יש לציין כי להמונים הערבים יש אולי גישה אחרת ממנהיגיהם, אך גם הם מוטרדים בעיקר משאלות פנים ולא מענייני פלשתין.
הדברים משתלבים עם דבריו של שר החוץ הבריטי ויליאם הייג, אשר טען בסוף השבוע שבגלל האירועים בעולם הערבי, "תהליך השלום עלול להידחות לאחור". אך אם כך הדבר, כיצד יכול הסכסוך הישראלי-פלשתיני להיחשב לאבי כל הצרות במזרח התיכון?
בעצם, המצב הוא הפוך. התוהו ובוהו בעולם הערבי מוכיח את אווילות הטענה שהנושא הפלשתיני הוא המקור לכל הצרות. בפני התהליך המדיני אכן עומדים מכשולים - חלקם ישנים, חלקם חדשים - אך ישראל ממשיכה לבדוק יחד עם ארה"ב, גם בימים אלה, אפשרויות שונות להתנעתו מחדש. לא בגלל הקשר, כביכול, לעניינים שהגנרל ג'ונס והשר הייג מתייחסים אליהם, אלא מפני שזהו אינטרס ישראלי.
למרבה הצער, ההנהגה הפלשתינית ממשיכה בסרבנותה. יתרה מזו, מסמכי אל-ג'זירה מעידים כי גם ויתורים ישראליים - נדיבים או, אפשר לומר, הזויים ומסוכנים - לא גרמו לפלשתינים לסגת מעמדותיהם. לא בעניין "זכות השיבה", לא בעניין ירושלים, לא בעניין הגבולות ולא בעניין ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי. כפי שאולמרט מעיד, המפות שעליהן היו מסומנים הוויתורים הטריטוריאליים של ישראל נשארו בידי אבו מאזן, שאפילו לא טרח לחזור אליו.