השולחן העמוס של הרמטכ"ל גנץ

אחרי הטקסים, הברכות, החיבוקים והפרידות מהרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי, יכנס היום אחר הצהריים בני גנץ את אלופי צה"ל לישיבת עבודה ראשונה. שעה וחצי נקבעה לישיבה הזאת, שבה עתיד הרמטכ"ל ה-20 לפרוס את ה"אני מאמין" שלו לצה"ל.

דבריו, אפשר להניח, ייגעו בכל נקודות המפתח. גנץ ידבר על השינויים במזה"ת, ששיאם במהפכה העממית במצרים, ועל האתגר החדש שהם מציבים בפני צה"ל: הצורך בחלוקה אחרת של התקציב, במיקוד שונה של המודיעין, בבחינת האפשרות להקמת מסגרות חדשות - מאוגדה ועד גיס.

הוא יעסוק באיראן: בתוכניתה הגרעינית והמאמץ לסכלה שלא במהלומה צבאית (אבל בחובה המקבילה לחדד עוד יותר גם את האופציה הזאת), ובמאמציה הגוברים להרחיב את השפעתה באזור, בדגש על לבנון ועזה.

גם סוריה תוזכר, מן הסתם. גנץ ידבר על מיקומה המרכזי בציר שמוביל מטהרן לביירות ועל מעורבותה בטרור, אבל ימשיך את עמדת קודמו (המגובה בהערכת אמ"ן) שגורסת כי הסכם שלום יכול להעביר את סוריה לצד של "הטובים".

הרמטכ"ל הנכנס יתייחס גם לארה"ב. אתמול הוא נפגש עם מקבילו האמריקני. הקשר ההדוק יישמר לא רק כערובה ליום גשום, אלא בעיקר כתנור חימום ביטחוני בימים שבהם נושב מוושינגטון קור מדיני-דיפלומטי.

לצד האתגרים החיצוניים האלה יידרש גנץ להסתכל פנימה, לצה"ל: לשמר את האימונים והמל?אים, להאיץ פרויקטים, לסגור הסכמי הצטיידות (F-35, נמ"ר), ובגדול - לגבש תוכנית רב-שנתית חדשה שתגובה תקציבית ותחזיק מעמד אל מול הטלטלות במשק.

הרמטכ"ל ה-20 ירצה לשמר את אחוזי הגיוס הגבוהים לקרבי, וגם לצמצם את מספרם של הלא-משרתים: להגדיל את מספר בני הישיבה שיתגייסו, או לפחות להיאבק על כך שהם (והערבים) יעשו שירות לאומי משמעותי.

גנץ גם יבקש לשמר את צה"ל בלב הקונצנזוס, רחוק מסערות פוליטיות, וגם אישיות. הוא ישים איקס על פרשת המסמך, ויביא מיידית לאישורו של שר הביטחון את מינויי הקצינים שעוכבו (מינוס עוזר הרמטכ"ל, עד שתושלם בדיקת המבקר בפרשת הרפז).

מי שסבור שאופיו הנוח ישעבד אותו לפוליטיקאים צפוי להתאכזב: האופן שבו מונה משחרר אותו מטובות, וגם מחובות. גנץ מנוסה מספיק כדי לדעת שהוא חייב רק לנו, האזרחים, ולפקודיו, החיילים. צריך לקוות שהוא יהיה ממלכתי, וגם עצמאי, דעתן, אמיץ ושקול, והכי חשוב - שבמקרה שלו, שלנו, המזל ילך עם הטובים.