ביום חמישי בערב, במהלך דיון על מצרים באחת מרשתות הטלוויזיה הצרפתיות, האשים אחד מהמשתתפים את הציבור בישראל על כך שאינו מביע הזדהות עם שכניו המצרים במאבקם למען הדחת עריץ ואימוץ הדמוקרטיה. למחרת, בערוץ הטלוויזיה פראנס 2, אף סיים השליח לקהיר את כתבתו עם האמירה המאוד אופטימית כי "ישראל כבר לא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". האומנם?
שיהיה ברור: כעיתונאי שביקר ביותר משני שלישים ממדינות הליגה הערבית - ואף כיהן כשגריר ישראל באחת מהן - אני חייב להודות שמה שעשה העם המצרי הוא דבר עצום ואף בלתי נתפס. העובדה שאזרחים ערבים, ללא מנהיג (מה שעוד יותר מעצים את ההישג של העם), במצרים כמו בתוניסיה, לא הירפו ובחודש אחד שלחו שני דיקטטורים לגמלאות - היא אירוע חסר תקדים שראוי להערכה. אני לא יודע אם אזרחי מצרים יאמצו בסופו של דבר את השיטה הדמוקרטיה שלנו (הלוואי), אבל הם כבר אימצו את הח"י (מספר הימים שנזקקו להם כדי להיפטר ממובארק), וגם זה משהו.
צריך אולי להזכיר לעולם, ולשכנינו הערבים, מדוע אנחנו שמחים בשמחתם אבל גם מודאגים. עבור העולם מובארק הפך עם פרוץ המהומות ממנהיג שותף וראוי לעריץ; אולם עבורנו הוא היה גם מגן השלום, ערך יקר ונדיר לא פחות מדמוקרטיה באזורנו. בירות המערב, במרחק אלפי קילומטרים, בוחנות את המהפכה המצרית בעיניים רומנטיות. ממרחק של כמה קילומטרים לגיטימי לבחון אותה גם בעיניים ריאליות.
העם המצרי נטל את גורלו לידיים, גם אם המהפכה העממית הסתיימה בהפיכה צבאית. אבל לאותו עם דומה שיש השגות בכל הקשור לשלום עימנו, ומכאן נורת האזהרה. דיפלומטים ישראלים ששירתו במדינות ערבית יספרו לכם עד כמה השלום עם מדינות ערב הוא תמיד בין ממשלות ולא בין עמים. ניתן בנקל להאשים מנהיגי ערב על כך שלא באמת השקיעו בנורמליזציה של היחסים אבל מצד שני הם, כולל הנשיא מובארק - גם ידעו למה.
.
ישראל כבר לא הדמוקרטיה היחידה במזה"ת?
ביום חמישי בערב, דקות אחדות לפני שמובארק נשא את נאומו המאכזב, כשנאחז בציפורניו לשלטון באופן פתטי, התראיינה צעירה אינטליגנטית מצרית לרשת הבריטית "סקיי". היא היתה הדמות המייצגת של המהפכה, של דור הפייסבוק והטוויטר. היא דיברה למיקרופון באנגלית רהוטה. היא הסבירה מדוע היא דוחה את הרעיון לאמץ את סגן הנשיא עומר סולימאן כיורש. ראשית, הסבירה, הוא תעתיק של מובארק, ושנית כי הוא זה ש"מתעסק עם ישראל". זה בכלל לא ריגש את המראיין.
הדבר החיובי ביותר במהפכת מצרים הוא ההוכחה כי גישה פטליסטית לפוליטיקה אינה עוד לחם חוק ברחוב הערבי. זה נותן פתח לתקווה גם לנושאים אחרים, כולל לנרמול היחסים עימנו.
צחוק הגורל: 11 בפברואר, התאריך שבו ירד הווילון על מובארק, הוא גם היום, 32 שנה קודם, שבו נטל האייתוללה חומייני את השלטון באיראן. כבר 30 שנה מבטיחים לנו כי משטר האייתוללות ייפול מתוך העם ולא מבחוץ. אחרי הדוגמאות מתוניסיה ומצרים דומה כי שעון החול של שלטון האייתוללות עובד שעות נוספות. גם בזה ניתן לזכות את העם המצרי.