זה לא דה ז'ה וו, כבר קראתם את הידיעה הזו לפחות שלוש פעמים בעבר: מנכ"ל משרד הביטחון מינה ועדה לבדיקת הצורך בקיומם של האגודה למען החייל והקרן לביטחון ישראל (לב"י). השוני היחידי: הפעם מדובר במנכ"ל אודי שני. טוב, בואו נשים את הדברים בפרופורציה, הרי לא צריך ועדה לעניין הזה. חבל להטריח מישהו לקום מהכורסה רק בשביל לנסח את המסקנות המובנות מאליהן. לאחד. בטח לאחד. זו צריכה להיות השורה התחתונה. אבל מי יקרא את המסקנות האלה? הרי אף אחד לא ממש התעניין בתוצאות הבדיקה של הוועדות הקודמות. מי בכלל רוצה להרגיז אנשים טובים, באמת טובים, גנרלים בדימוס. מישהו צריך לדאוג להם לקראת פרישה.
אלא שההיגיון מחייב להרחיב את תחום הבדיקה של הוועדה הזו ולבחון את הצורך בהמשך קיומן במתכונת הנוכחית של האגודה למען החייל ושל קרן ליב"י. על פניו נראה שהאגודה למען החייל, זו שהוקמה עוד לפני קום המדינה, הסתאבה, כמעט כמו ההסתדרות והיא אינה מצליחה עוד למלא את ייעודה. שלל הפרשיות שנקשרו לשמה וכללו ניהול שרלטני של כספי התורמים, הרחיק ממנה תורמים פוטנציאלים מכלל הציבור, עד שהמבצע העממי שהפגין את אהבת העם והאמון באגודה, "השירותרום", הפך ללא כדאי. ממבצעי ההתרמה הקודמים עלה שמכל שקל שנתרם רק כ-45 אגורות נשארו פנויים להשקעה בחיילים, אך גם ה-45 אגורות כללו את עלויות הניהול, והן לא נמוכות. עלות שכרו של המנכ"ל הקודם של האגודה, תא"ל ציון ספיר, הסתכמה ב-42,000 שקלים לחודש ל-80% משרה. במקביל לאותה משרה הוא עסק בתיווך עסקאות ביטחוניות עם סינגפור, שם הוא עושה עכשיו כנציג של רפא"ל. חשבונות ההוצאות שלו ושל בכירים נוספים באגודה פורסמו, כמו גם תשלומים של מיליוני שקלים ליועצים חיצוניים המפורסם בהם הוא יעקב ברדוגו שזכה לייעוץ של למעלה ממיליון שקלים כדי לסייע לאגודה לקבל כספים ממפעל הפיס.
זכות אבות אינה נחשבת
ההתנהלות של האגודה הזו בשנים האחרונות מבזה את מייסדיה ואת הצלחותיה בשנות פעילותה הארוכות, בהן היא מימשה חזון יפה. יותר משהיא סייעה לחיילים, והיא סייעה לרבים, היא הייתה הגוף שסייע לכול האזרחים להרעיף אהבה ותמיכה בלוחמים. כמוה, גם הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות הציונית, קרן הייסוד ועוד שורה של גופים גדולים, מילאו תפקיד חשוב בתחיית היישוב העברי בארץ, בהקמת המולדת וביצירת כור ההיתוך של יהדות התפוצות בישראל. אלא שלא רק שזכות האבות של אותם ארגונים היא לא סיבה מספקת להמשך קיומם המשך קיומם מבזה את צעירותם.
ליב"י הוקמה בתחילת שנות ה-80 והיה בה רוח חדשה שהצליחה לגייס תרומות בהיקפים מכובדים כ-45 מיליון דולר ב-3 שנותיה הראשונות. אלא שמאז היא לא מצליחה להתרומם וגם תדמיתה בעיני תורמים בעולם נמצאת בירידה מתמדת. התקנים שמקצה צה"ל לקרן, של קצינים וחיילים, וערבוב הכספים האלה עם כספי התורמים, יוצרים מצב שאינו מריח טוב. מבקר המדינה כתב על כך לא פעם ופרשיות שונות הוסיפו לעננה זו.
שני הארגונים הללו מחזיקים בנדל"ן יקר, מנהלים מיזמים שעל-פניו עשויים להיות כלכליים ולהתנהל על-ידי זכיינים והם אינם מצדיקים את התערבות הצבא בכספי התרומות.
הציבור מצביע ברגליים
ברור שיש צורך בסיוע אזרחי וולונטרי לחיילים. זה דבר מקובל בכל צבא בעולם החופשי. אלא שאין צורך שהצבא יהיה מעורב בגופים מעין אלה. אין צורך ששר הביטחון וראש הממשלה ימנו מקורבים לתפקידים אזרחיים אלה.
אם גופים אנכרוניסטיים אלה יפנו את מקומם, ברור שמגוון ארגונים וולונטריים ישמחו למלא את החלל הזה. קשה היה לטעון את הטענות הללו אם המוניטין של גופים אלה היו מסייעים להם לגייס כספים בארץ ובעולם. עשרות שנים של פעילות אמורים היו להקנות להם שם טוב ולסייע להם לגייס כספים בקלות. אך הם לא מצליחים בכך ולמעשה הציבור כבר הצביע ברגלים בהיעדר רצון לתרום לגופים הללו. התרומות בשעות מלחמה הן לא אינדיקציה להצלחת הארגונים הללו, אלא הפעילות השוטפת.