עשרות נערים הסובלים מפיגור מתפעלים בית קפה בק"ש

בתפריט שהגיש לי המלצר, הופיעו ציורים על יד מחירי המנות. "מה תרצה?", הוא שואל. "קפה הפוך ועוגת שוקולד", השבתי. עם קו קטן על יד ציור של ספל קפה וקו קטן על יד הציור של עוגת השוקולד, סימן המלצר את התשובות שלי. כעבור מספר דקות, הוא עשה את הדרך מהמטבח לשולחן שבו ישבתי בזהירות ובאיטיות, משתדל שלא לשפוך דבר. בסבלנות רבה הוא הגיש את הקפה וסידר את הצלוחית עם העוגה.

בית הקפה שבו ישבתי אינו חלק מרשת, וגם לא יוזמה של חבר'ה צעירים שהחליטו להגשים חלום ילדות. "מקומטוב" הוא שמו של בית הקפה, והוא נמצא בבית הספר לחינוך מיוחד "רננים" בקרית שמונה. המקום מופעל אחת לשבוע על ידי עשרה תלמידי השכבה הבוגרת, כחלק מתוכנית הלימודים, בימי שישי בין שמונה וחצי לרבע לשתיים עשרה. התלמידים עושים את הכל בעצמם כשהמטרה היא לא להרוויח כסף, אלא לחשוף אותם לחיי היום יום, ואת האוכלוסיה המקומית לתלמידים, שבדרך כלל הם לא פוגשים.

בבית הספר "רננים" לומדים תלמידים בגילאי שש עד עשרים ואחת מכל רחבי הגליל העליון, שסובלים מרמות שונות של פיגור. "רננים" הוא בית ספר לחינוך מיוחד. התלמידים לא לומדים בו מקצוע, אלא עושים פעילויות שונות שמטרתן לאפשר להם להתמודד עם החיים. עם תום הלימודים חלק מהתלמידים יצאו לשוק העבודה והרוב יעברו למוסדות למפגרים. טל בן זקן, 17, שמח להסביר על עבודתו: "הכי אני אוהב למלצר, והכי פחות לשטוף כלים. בהתחלה התביישתי לגשת לאנשים שאני לא מכיר, אבל התרגלתי. אני מרגיש בסדר לעזור לאנשים, הם אומרים שלום ומתייחסים יפה. אני שואל מה תרצו להזמין, יש תפריט הם מצביעים ואני מסמן. יש פה טיפים ואם נרוויח הרבה כסף נעשה איתו משהו, אולי אפילו יום כיף בסוף השנה".

"במהלך השבוע התלמידים מכינים את העוגות", מסבירה סגנית מנהלת בית הספר, רחל מזרחי, "לקחנו אותם לבתי קפה כדי שילמדו איך מלצרים עובדים ואיך פונים לאנשים. גם את הרהיטים התלמידים הכינו במגמת נגרות. התלמידים שלנו זקוקים לתיווך". במטבח עובדים שני שוטפי כלים. "כולם עושים כאן הכל", הם מסבירים. אחת המורות מפקחת על תפקוד צוות התלמידים, מוודאת שהם מוציאים את ההזמנות הנכונות, מבצעים את כל הפעולות במדוקדק על פי ההוראות. הסבלנות של הלקוחות ושל הצוות מורגשת.

המחירים בבית הקפה זולים. כוס קפה או עוגה עולים חמישה שקלים ועיקר הכסף מופנה לרכישת המוצרים ולהחזר הוצאות. הלקוחות שמגיעים נראים מרוצים, ובסוף השבוע שעבר אפילו הגשם לא השאיר אותם בבית. אחד מיושבי בית הקפה הקבועים הוא בעצמו בוגר של בית הספר, שמדי שבוע מתיישב ומזמין קפה ועוגה.

התלמידים למדו בדיוק איך להגיש את הקפה, ואיך לטפל בסגנון ההגשה, מספרת מירי דהן מבית הספר, "לימדנו אותם למשל להגיש את הכוס כשאוחזים בידית ולא מלמעלה כי אנשים צריכים לשתות מהכוס. המצחיק היה שאחד התלמידים יצא לבית קפה עם משפחתו וחזר המום. המלצרית הגישה את הכוס לא כמו שצריך. הוא רצה להדריך אותה. בתחילת השבוע הוא חזר המום לספר לנו. מאוד חששנו בהתחלה, שיישפך להם הקפה ושישברו כוסות, אפילו שזה קורה גם בבתי קפה רגילים. אבל זה עדיין לא קרה, אני לא רוצה לפתוח פה".

מירי דהן מצוות בית הספר מספרת שהתלמידים מזמינים את בני משפחתם וגם הציבור מתחיל להגיע. "לא פרסמנו. הכל מפה לאוזן. אין לנו עדיין כסף לפרסם מודעה באחד המקומונים, אבל הצוות מספר לחברים שלו וגם המשפחות. הנה מגיעים אנשים".

עיישה אמזרח, כבר בת 21, ובשנה הבאה תיפרד מבית הספר. את החיוך שלה כל לקוח היה רוצה לראות. "אני מלצרית. אני מיד שואלת מה רוצים. זו שנה אחרונה. שנה הבאה אני אבוא גם". דהן אומרת ש"הקושי הוא שגם בחיים אחר כך הם מנותקים מהאוכלוסיה. לכן אנחנו רוצים לחשוף את האוכלוסיה אליהם, שיבינו שמדובר בילדים מקסימים".

ורדה יצחק סיפרה שהיא מתרגשת כל פעם מחדש. "בפעם הראשונה שפתחנו את בית הקפה מאוד התרגשנו. הכנו מלא עוגות וחששנו שאנשים לא יבואו, אבל הגיעו הרבה אנשים ואפילו לא נשארו עוגות. כמה עוגות נשארו היום?", היא שואלת את טל. "נשארו 12 חתיכות", הוא מסביר וחושש לתת לאחד הלקוחות פרוסת עוגה שנייה, שמא לאחרים לא ישאר. ורדה מסבירה לו: "כשמישהו קונה בכסף, צריך לתת לו את העוגה אפילו שמדובר בעוד פרוסה".