מרגע פרוץ ההפיכה במצרים הביע הממשל האמריקאי בראשות הנשיא אובמה עמדה שצודדה יותר במפגינים למען דמוקרטיה מאשר בנשיא מובארק - בן בריתה המסורתי של ארה"ב. ביסוד העמדה האמריקאית עמדו שתי תפיסות: הראשונה הייתה ההכרה שעם פרוץ המהומות בקהיר היה ברור לוושינגטון כי תם עידן מובארק, וכי עליהם לנסות לדאוג להעברת ממשל מסודרת ויציבה יחסית אשר תשרת את האינטרס המערבי. השנייה הייתה בנויה על התמיכה האמריקאית המסורתית בערכי הדמוקרטיה ובהקשר זה הביקורת שהוטחה באובמה כי לא תמך דיו בכוחות הרפורמה באירן.
במובן מסוים נפלה התגובה האמריקאית בין שתי הכיסאות. מחד, ארה"ב כביכול בגדה בבן ברית ומאידך, היא לא נתנה תמיכה מספקת לכוחות הדמוקרטיה ברחוב המצרי, הצד המנצח.
אפשר להבין את ההססנות האמריקאית על רקע אי-הוודאות כיצד יתגלגלו האירועים בכיכר תחריר. מה שחשוב עתה, היא לא הרטוריקה האמריקאית עד כאן, אלא מעשי הממשל האמריקאי ביחס למצרים ולמזרח התיכון לאחר עידן מובארק. לדעתי, על וושינגטון להביע תמיכה מלאה בתהליך דמוקרטיזציה במצרים וללוות מקרוב את תהליך המעבר שמובל על ידי הצבא המצרי. זאת כדי להשפיע בכיוון יצירתו של ממשל פתוח, חילוני ופרו-מערבי השומר על אסטרטגיית השלום במצרים.
האינטרס הישראלי
אובמה הכיר דווקא בנאומו בקהיר לפני יותר משנה בצורך בדיאלוג בין ארה"ב לרחוב האיסלאמי. עתה בא המבחן האמיתי לדרך בו בחר ללכת הנשיא האמריקאי. לארה"ב השפעה רבה על מצרים, בעיקר על הצבא והכלכלה, בזכות הסיוע האמריקאי. כעת על ארה"ב גם להתקרב לרחוב המצרי.
בישראל יהיו כאלה שיאשימו את אובמה בבגידה בבן ברית מסורתי ובתפנית פרו-איסלמית. אלה האשמות סרק. גם לנו יש אינטרס עליון להתקרבות בין ארה"ב לבין מצרים החדשה במידה רבה עתיד השלום באזור תלוי בכך. יתרה מזו, על ארה"ב וישראל להתוות באופן דחוף אסטרטגיות שלום באזור בכלל ובסוגיה הפלסטינית בפרט כי זו תשפיע לא מעט על עמדת ההמונים בעולם הערבי כלפי המערב, השלום וישראל.
עם נפילתו של מובארק החל עידן בו עלינו ועל ארה"ב לפנות לדעת הקהל בערבית. תם עידן הפרשנות ומתחיל מבחן העשייה, גם לאובמה וגם לנתניהו.